המדרשיה

היה היה פעם בית ספר מיוחד ושונה. הוא שכן במקום הלא צפוי ביותר, בקמפוס רחב מימדים שנדמה שהזמן עצר בו מלכת. אם תשאלו את העוברים והשבים ברחוב, הם לא ידעו שהוא היה חלק מעולמם. מה שקרה שם נותר בגדר תעלומה עד היום. תעלומה שרק מי שלמד שם, יודע את סוד פתרונה. זה היה מקום שלא היה יכול להתקיים היום, אבל טוב שהיה קיים. מקום בלתי נשכח.

קראו לו "המדרשיה".

למדתי בבית ספר הזה. שמו הרשמי היה מדרשיית נעם פרדס חנה, בראשי תיבות: מנפ"ח, אבל בשבילנו היא הייתה המדרשיה. זה לא סיפור על הוגוורטס. מדובר בבית ספר אמיתי שהתקיים עד לא מזמן במדינת ישראל. אבל למרות ששרידי בית ספרנו עדיין עומדים על תילם, בכל פעם שאני מספר עליו לזרים הם מסרבים להאמין. "המדרשיה", סרט חדש המשתתף בימים אלו בפסטיבל "דוק אביב" מבקש לספק הצצה לסיפור הזה, ולגרום לכם להאמין בו, בדבש ובעוקץ, במר ובמתוק. אגדה שהייתה באמת.

יוצרי הסרט הם טל בכר, שסיים את המדרשיה שנה לפניי, שנים ספורות לפני סגירתה, ויאיר אגמון, שותפו להפקה ולבימוי. בהתאם לנרטיב המקובל של המדרשיה, הם הציגו אותה כנדבך חשוב בסיפורה של הציונות הדתית, שבלעדיו לא היה לנו ראש ממשלה חובש כיפה (בנט, אגב, לא היה שורד במדרשיה יום אחד). גם בטור שפירסמה שני ליטמן בעיתון הארץ מתבצע ניסיון לקשור בין סיפורה של המדרשיה ל-DNA של הציונות הדתית, אם כי מכיוון שונה לחלוטין. במאמר שאיני מסכים עם חלקים גדולים ממנו, ביקשה ליטמן לכרוך בין החוליים שהיא מוצאת בציונות הדתית לבית הגידול הייחודי של המדרשיה, ובמילותיה: "האם תהליך ההידרדרות של המדרשיה – ההתאגדות המרשימה שהיה לה כוח לייצר מציאות חדשה והפכה בהדרגה לאלימות וונדליזם שיצאו משליטה, אינו מקביל למה שעובר על הציונות הדתית כולה?".

אין ספק שהמדרשיה היא חלק חשוב בבניין עדי העד של הציבור הדתי לאומי ומדינת ישראל, אבל המדרשיה שאני וחבריי פגשנו לא הייתה "ספינת הדגל" של הציונות הדתית, אלא אוניית פיראטים שעל דגלה התנוססו חירות התלמידים, השיוויון ביניהם והאחווה האדירה שליכדה אותם.

הסיפור שלה הוא הסיפור שיש לספר אותו. אך לשם כך צריך להתחיל מהתחלה.

המדרשיה החלה את ימיה כישיבה התיכונית הראשונה בישראל. המוסד, שהוקם שנים ספורות לפני הקמת המדינה, נועד לבני הציונות הדתית, שאז עוד לא הייתה התנועה הפוליטית רבת העוצמה שהיא היום. סבא היה הוגה הרעיון. לתת מקום לנערים דתיים שרוצים ללמוד לימודי קודש ברמה גבוהה לצד שאיפה מתמדת להצטיין גם בלימודי חול. לא מדובר רק לימודי ליבה, אלא במערכת לימודים מלאה ותובענית, שכללה יום לימודים ארוך שנגמר ב-20:00 בערב. לימודים מלאים, מתמטיקה, פיזיקה, ספרות והיסטוריה, מחשבים וביוטכנולוגיה. פנימיה יוקרתית נוסח "איטון" האנגלית. היום זו טריוויאליות, פעם זו הייתה סנסציה. ברוח אותם ימים, השאיפה לא התמקדה רק באינדיבדואל אלא גם בלאום. המדרשיה לא הוקמה על רעיון קידוש החומר מבית היוצר של הרב קוק, אלא על מחשבה דיכוטומית וריאלית יותר. ליצור "אינטליגנציה דתית". קאדר של חובשי כיפה, שמשתלבים בכל מוקדי ההשפעה של הציונות הדתית. לא אינטגרציה אפיסטמולוגית בין רוח לחומר, אלא קיום מקביל של שתי אונות ושאיפה להצטיין בשתיהן.

המדהים הוא שזה הצליח. המדרשיה, ואחיותיה שנולדו לאחריה גידלו מאז דורות של חובשי כיפות סרוגות שהפכו לשותפים לגיטימיים במאבק על דרכה של מדינת ישראל. ראשי המדינה, שריה ויועציה ליוו את המדרשיה בשנות הפאר שלה, גאלות יוקרתיות נערכו בהיכל התרבות, תורמים מחו"ל פתחו את הארנק והמדרשיה קיבעה את מעמדה כמוסד יוקרתי ויוצא דופן. סיירת מטכ"ל. מקור לגאווה.

אבל הזמנים השתנו. סבא נפטר והרב יגל הלך והזקין. דור החלוצים פינה את מקומו ולא היה מי שיעלה על הבמה במקומו. אי שם לקראת העשור האחרון לחייה, המדרשיה השתנתה. איכותו של סגל ההוראה ירדה, מנכ"לים וראשי ישיבה התחלפו מדי שנה, הכספים הפסיקו להגיע והמדרשיה התנהלה בלי מבוגר אחראי.

לשיטת רבים, מיעוטם בוגרי המדרשיה, היו אלו השנים הרעות. שנים של אנרכיה וונדליזם, שנים שבהן אירעו מעשים שאם היו מתרחשים בעידן הסמארטפונים היו פותחים את מהדורות החדשות וסוגרים את המדרשיה תוך יום. אני דווקא זוכר את רובם בחיוך ונהנה לספר עליהם לאנשים שעוד לא הגיע אליהם שמעה של המדרשיה.

הנה שני סיפורים קצרים לדוגמה שלא עשו את דרכם לסרט.

חודש אדר היה מועד לפורענות מבחינת ההנהלה ומועד לחגיגה בעינינו. כדי להבין עד כמה ההנהלה חששה ממה שעלול לקרות בחודש הזה, באחת השנים הוקדם המסע לפולין לראש חודש אדר, רק כדי שלא נהיה במדרשיה ונרבה בשמחה. שבת זכור הייתה השיא, וההנהלה ניסתה להימנע מנוכחותנו במקום. השוטרים הגיעו ביום שישי, שעות ספורות לפני כניסת שבת. אחד מהם, נראה לי, היה גם מדרשיסט בדימוס, אז הבין לליבנו. אנחנו התבצרנו בפנים, כשהפתח נחסם באמצעות ערימת מיטות. לובשי המדים ניסו לדבר אל ליבנו ולשכנע. אבל כשהבינו שזה לא עובד, נאלצו לוותר ולעזוב את המקום. מובן שנשארנו לשבת, אך אבוי, אין שירותי מטבח למסיגי גבול. לא הייתה לנו ברירה אלא לפרוץ למטבח ולמחסן ולבשל לעצמנו אוכל לכל השבת. אחרי תפילה יפה, וארוחת ערב לא רעה בכלל שהתבססה על פרודוקטים שנגנבו מהמטבח ומהמחסן, התקיימה הופעה שכללה גרסה מאוד לא מצונזרת של הצגת הפורים שלנו. עד היום הערב הזה זכור לי כאחד המצחיקים בחיי.

הצגת הפורים של המדרשיה, שהופקה על ידי הדליתים (כיתה י"ב) הייתה אירוע יוצא דופן, יצירתי, מופרע לגמרי ומושקע מאוד. זה היה גם אירוע יקר, שעלותו הייתה יכולה להגיע בואכה 100 אלף שקל. היו הרבה מיזמים כלכליים שנועדו לממן את הפרוייקט הזה. כך למשל נעלמו כמה מאות פלורוסנטים מבניין הלימודים, והוחזרו, ברובם הקטן, תמורת מימון הקמת מושבים לקהל הרב שהגיע להצגת הפורים. פתחנו קיוסק והכנו בו אוכל. אחד החבר'ה הביא תנור פיצה ומחר תוצרים. אבל המיזם הכלכלי הרווחי ביותר יצא לפועל, לפי מיטב המסורת, על אדמת פולין. לעולם לא אשכח איך התרוצצו עשרות מחברי המחזור עם עגלות דיוטי פרי עמוסות פקטי סיגריות, חולפים שוב ושוב על פניו של ראש הישיבה הרב דוד בלוך, כדי למכור אותן ברווח במדרשיה ומחוצה לה.

כמובן, שהיו גם סיפורים משעשעים פחות לפחות בפרספקטיבה של היום. אחד מהם מובא גם בסרט.

אני זוכר היטב את הבוצר הזה, שבו התעוררתי יחד עם בני המחזור שלי וגיליתי שהמדרשיה השתנתה וכוסתה בכתובת גרפיטי ענקיות ושחורות. קללות וגידופים כלפי הרב בלוך, ראש הישיבה שהיה הנמסיס הנצחי שלנו כמחזור ושלי באופן אישי. כל בניין הלימודים היה מצופה בגסויות לא מתוחכמות במיוחד, מבית ומחוץ. היה זה אחד מאותם רגעים שבהם הבנתי שלמעשה, אנחנו, התלמידים, שולטים לחלוטין במקום. אחד מאותם רגעים נדירים שבהם נחשפת אשליית הכוח של הממסד. מה שלא ידעתי נחשף באחת הסצינות המדהימות בסרט: אותו בוקר היה הבוקר שבו הרב בלוך, שהיה ראש הישיבה האחרון, החליט שהוא עוזב את המדרשיה שבה לימד במשך קרוב ל-20 שנים.

לצד כל אלו זכורים לי בעיקר הסיפורים היפים. שעות של ביחד עם חברים, סולידריות, אחוות נעורים של פעם, של אורי ואליפים. אינספור חוויות שאני מאוד שמח שהן חלק מהרזומה שלי.

בקרב הבוגרים שאיתם שוחחתי לפני ולאחר הקרנת הסרט, נשמעה טענה שיוצריו, ושורת העדים המופיעים בסרט (כולל כותב שורות אלו) נמשכו דווקא לשנים ה"רעות" האחרונות, הפרובוקטיביות יותר, המעניינות יותר והמתועדות יותר. חלקם טוענים שאי אפשר לשפוט את המדרשיה על פי סופה, כמו שאי אפשר לשפוט ישיש דמנטי על מעלליו המביכים. הם טוענים שהשנים "הטובות" ארוכות ומשמעותיות יותר מ"הרעות". אחרים, וזו טענה שאני מזדהה איתה הרבה יותר, טוענים שהסוף לא היה כל כך רע. שנות המדרשיה האחרונות היו אפילוג מדהים, מופרך והזוי לסיפור שכבר מתחילתו היה סנסציוני, אוונגרדי וחריג בעולם החינוך בישראל. היו מכות מחזוריות, היה ונדליזם, היו גם מקרים חריגים שבהם נחצו קווים אדומים, אבל הם לא היו העיקר. העיקר היה איזו איכות חיים שקשה לי להסביר אותה עד היום. ניהליזם מתוק, אנרכיה ברוכה ואולי גם גאווה על ההזדמנות האדירה שנקרתה לידינו.

אז "מאי המדרשיה"? הטוב או הרע? האור או החושך? הסרט של בכר ואגמון לא מתיימר להכריע בשאלה הזו. אבל השאלה האמיתית היא למי אכפת? מי רוצה וצריך לדעת היום על מוסד שכבר אז לא היה ברור האם היה או שחלמנו חלום?

התשובה לא נמצאת בסיפורה של הציונות הדתית ולא בכל אותם דיוני נוסטלגיה חסרי תוחלת שמתנהלים בימים אלו בקרב בוגרי המוסד, הוריהם ומוריהם. סיפור המדרשיה הוא פשוט סיפור מרתק, כזה שיכול לספק חומר לסדרה עלילתית של כמה עונות (עוד כפפה שיש להרים). סיפור מפעים על בני נוער שלמדו במקום שהעניק להם חופש מרצון, עד שבשלב מסויים, הם לקחו אותו בכוח. סיפור על מוסד נועז ופורץ דרך, גם במונחים של ימינו, שבישורת האחרונה התנהל במעין אנרכיה שעיצבה את נפש התלמידים שגרו בו כמו ששום מורה או ראש ישיבה לא היו יכולים לעשות. בעולם שלא היו בו דמויות חינוכיות מעוררות השראה, נאלצנו אנחנו ליטול את המושכות. הקמנו את ועד המחזור, הגוף הפוליטי שייצג את המחזור ושהיה חזק יותר מכל מועצת תלמידים או הסתדרות עובדים. קבענו לעצמנו מה חשוב (מתמטיקה ואנגלית) ומה לא (כל היתר). היו כאלו שקמו לשיעור גמרא למתקדמים בבוקר והיו כאלו שארוחת הבוקר שלהם כללה רבע עוף דוחה במיוחד שהוגש בחדר האוכל לארוחת צהריים. היה לנו ברור שאסור לבטיחים להיכנס למתחם המגורים של הג'מילים, ושאם יעשו את זה יתקיימו מכות מחזוריות (קטטה המונית מאורגנת להפליא עם גבולות גזרה ברורים למדי). היה לנו ברור שצריך לדאוג אחד לשני, לעזור ולתמוך. ובעיקר, היה לנו ברור שבאנו לעולמה של המדרשיה כדי ליהנות ביחד, להשתעמם ביחד ולצחוק ביחד. לקשקש את עצמנו לדעת ולעשות שטויות. כולנו ידענו שיבוא יום ונצטרך לקחת את עצמנו ברצינות. מאוניית הפיראטים שלנו נחתנו כולנו לחופי המציאות: ישיבות (בכל הצבעים), מכינות, בלי כיפה ועם כיפה, אברכים, צה"ל או מקצוע. כמו יוצאי מלחמה אפית במיוחד, היה לנו העונג לחיות באנומליה היסטורית שהתקיימה הודות לצירוף מקרים משונה שאיש לא היה יכול לצפות אותו מראש. שרדנו כדי לספר.

הסרט "המדרשיה" מצליח להעביר הצצה לחוויה הזו. הוא לא מבקש להיות מצבה לכל קורותיה של המדרשיה. במקום זאת הוא מספק רק הצצה אנקדוטלית לעולם המופלא הזה, ששכן מעבר להרי החושך וקיים היום מעבר לזמן שחלף. גם אם לא כולם שלמים עם המינונים בין אור לחושך, יותר מכל, יש לשמוח על כך שמישהו סוף סוף נטל על עצמו את המשימה להקים אנדרטה למדרשיה, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו לדעת שהיו היה פעם בית ספר.