מילואים

"כולנו יודעים שהגדוד הזה הוא משפחה", הכריז המג"ד בחיוך נבוך מבויש, כאילו נוזף בעצמו שהעז להביע רגשות בפני מאות הגברים שלפניו. הרי הוא כבן חמישים, ואת המקצוע האזרחי שלו הוא מתבל בכמה עשרות ימי מילואים בשנה. נקרא על הדגל ומגן על המולדת. יש לו קול בס, בריטון מעורר יראת כבוד. אני יודע שאם ינבח עלי משהו בצה"לית ברגע אחד אחזור להיות אותו טירון תוהה ובוהה ואנסה לקשור את הנעליים הצבאיות הבלתי אפשרויות האלו.

אבל הוא אמר משפחה, ויש כאן אינדיקציה לרגשות, יש עדות לחיים רגשיים מחוץ לכדור הארץ, כאן בפלנטה ששמה צבא ההגנה לישראל. מי יודע, אולי הוד מג"דותו הוא אחד מאותם הגברים החדשים שנוהגים בג'יפ עירוני ביום אך מעיזים לומר "אני אוהב אותך" באשמורת האחרונה של הלילה. ייתכן, ייתכן שהוא ניו אייג', אבל צה"ל, ובכן, צה"ל הוא אותו צה"ל ישן, וכמו הגששים, גם הוא הפסיק להצחיק. 

מאיפה להתחיל, באמת מאיפה להתחיל. חלפו כמה שנים מאז שהגעתי לשירות מילואים. שילוב של כאבי גב כרוניים והחלטה שלא לזמן את הגדוד שלנו למילואים בעקבות הקורונה גרמו לכך שחלף זמן מאז שבאתי בשעריו של בסיס צבאי. בינתיים, חתונה, שני ילדים ובורגנות, חמק לי איך הדבר הזה שנקרא צה"ל עובד ונראה. הגעתי לבסיס וחטפתי אפילפסיה שכולה סוריאליזם. 

במהותו של הסוריאליזם עומדת הסמיכות הפיזית בין החיים האזרחיים לבסיסים הצבאיים בישראל. לפני רגע עוד קנית קפה אחרון בארומה, מרחק של 2 ק"מ מהבסיס, ועוד מעט תחפש את הצדיק שהביא איתו פק"ל קפה. אתה לא יוצא ל-Tour באפגניסטן, אתה פשוט מחנה את הרכב שלך כמה עשרות קילומטרים מהבית. 

כלפי חוץ לאף אחד לא אכפת. קפה זה קפה ואח זה אח וביבי לא ביבי. אבל זה לא נכון. לכולם אכפת. לכולם יש את התחושה שמשהו מוזר מתרחש כאן. רואים את זה בפרצופים המהוססים של מי שעובר בש"ג ובסימני השאלה שמלווים את השעות הראשונות בבסיס, עד שכולם מתרגלים והופכים שוב, באורח פלא, מבני אדם לחיילים. 

וזו בדיוק הבעיה עם צה"ל: ההתרגלות. אנחנו כל כך רגילים לשטויות שלו, לאסתטיקה הנוראה ולחוסר היעילות שלו, ששכחנו כבר שמותר לקוות שיהיה אחרת. שכחנו ששם, הרחק מעבר לש"ג, מתנהלת מציאות שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא לפחות מתיימרת להשתייך לצייטגייסט, משפחת העמים ולתרבות המודרנית. 

הדבר הראשון שמתרגלים אליו הוא הכיעור הבלתי נתפס של בסיס צבאי. בכניסה לבסיס מוטל לו משטח עפר ענק ובו חונות מכוניות בערבוביה, בלי סדר ותוחלת. גדר תיל עוינת מקיפה את התפלץ האדריכלי הזה שממוקם באחד האזורים היפים בישראל, ואת רשעותה הדוחה עוצרת רק עמדת הש"ג, עמדה בעלת מבנה פונקציונלי שמספקת הגנה מהשמש ועמדת הטענה לממתינים לטרמפ יציאה מהבסיס. צעד אחד פנימה, ואיש המילואים הוותיק נתקל בשממת מערבונים, שמש צהריים, וחבורת קלינט איסטוודים דמיקולו שיענו בזים לשרב. 

האדריכלות בישראל בדרך כלל מכוערת ומאכזבת, אבל בבסיסי צה"ל שנראים כאילו טיולית הקיאה אותם בשאט נפש, נראה שבמאבק הנצחי בין יופי לכיעור היופי פשוט הרים ידיים. בין משטחי חצץ שוממים ניצבים להם מבנים פזורים, אקראיים ומיותרים, שכל תכליתם לזייף נורמליות, להראות לעולם: "כאן מתנהלים חיים שפויים". במבנה אחד דמוי בית ספר סובייטי נמצאים כמה עשרות חדרים ממוזגים שמכונים משום מה "כיתות" – שם קוד לחדרים ממוזגים שבאים מתקיימים תדריכים שלאיש לא אכפת מהם ("אנחנו מבקשים חברים, בלי אלכוהול וסמים במהלך האימון"). לידו מתנשא ה"אודיטוריום", אולם מיותר שתכליתו היחידה היא לשמש כבמה ל"ערב גדוד", אירוע קרינג'י שעוד נעסוק בו בהמשך.

מאות אנשי מילואים שקיבלו צו מתחילים להגיע לבסיס. הם תרים אחר האוהל שלהם, אחרי האנשים שלהם, אחרי סימני דרך שיוכיחו להם שהם לא נמצאים במוסד לחולי נפש, שהם לא דימיינו את כל הדבר הזה. הם זקוקים לחפצים ובני אדם מוכרים כדי לבנות את הזיכרון שלהם. אימון מתחבר לתעסוקה, תעסוקה לאימון, וכך, כל פעם מחדש, נוצר רצף זיכרון שמושתת על אפיזודות רנדומליות שמתרחשות בין שנות העשרים לשנות השלושים בחייו של גבר ישראלי.

אחרי האוריינטציה הגיע הזמן לחרבן. מול צרכיו של הגדוד שלנו התייצבו שני מבני שירותים. את המערכה הם הפסידו בתוך שעות, כמו חילות האוויר של מדינות ערב במכת הפתיחה שנתנו בהם בששת הימים. כעבור מספר שעות של הפצצת אכזרית (ולמרבה הצער, לא ממש ממוקדת), חדרי השירותים עמדו מובסים, מטונפים ומסריחים, נעדרי נייר טואלט ותקווה. הם החלו את דרכם בגאון, אני בטוח, במסדר חנוכת הבסיס בו גנרלים הכריזו ונאמו אל פני השקיעה על חשיבותו של צה"ל ועל תקומת העם והארץ. איש מהם לא שאל את עצמו אז מי ינקה את החרא. לגנרלים יש שירותים משלהם. 

פיתחתי תיאוריה שאני מכנה "צה"ל – האדפטציה הכי גרועה שיש לחיים". הרעיון המסדר שלה הוא שהמפגש של רוב הישראלים מסיימי התיכון עם המציאות מתרחש בבקו"ם. במשך שנתיים-שלוש הם מתרגלים לסטנדרט הנמוך ביותר של צורת הארגון האנושית – הצבא. סטנדרט שכולו פשרה, אסתטית ואתית, סטנדרט שכולו פיקוח נפש וחומרת סבר, כזה שאינו נותן מקום לזוטות הנלעגות של החיים (מטהר אוויר, עצים, צל ומים). 

אם האסתטיקה הייתה נופלת כקורבן על מזבח היעילות ניחא. אבל כמות הזמן שצה"ל מבזבז עולה על כל דימיון. "תגיעו ב-09:00", מפקדים המפקדים. ובאמת, החבר'ה מגיעים בזמן (פחות או יותר). ואז טוראי קפקא נכנס לתמונה. לך לחתום על נשק בנשקייה שנמצאת במכולה בצד השני של הבסיס. היא סגורה. תחזור אחרי שעה. בינתיים, לך לחתום על קיטבג, לך תעמוד למשפט על הנעליים הצבאיות שאיבדת במעבר דירה האחרון לפני 5 שנים, לך תחפש ותקבץ את כל הדרוש שלך כדי להיות חייל. יום שלם על ארגונים, דחיות, תורים והמתנות. השמש קופחת אבל אין ציליה. יש תרמוקן (כינוי נפלא למתקן השתיה הצבאי הירוק והדוחה) שתמיד ריק או מלא בתה פושר. צהריים. מתכנסים בחדר האוכל הדוחה שוטפים ידיים עם סבון כלים (זוטות!), ופוצחים במלאכה. האוכל מחפיר, מתובל באבק שריפה. לא נורא, בשביל זה יש שירותים. 

הנער והנערה הישראלית נפגשים עם המציאות הזו כעובדה מוגמרת בגיל 18. כפרטים הם לא יכולים להתנגד אליה. אם הם מנסים להתלונן הם ננזפים, נלעגים ומושתקים. וככה הם מתרגלים ל"ככה זה" ו"ליהיה בסדר", למריחות הזמן האינסופיות, להמתנות המשמימות ולהבטחה לריגוש ולפטריוטיות. הקורבן הישראלי האולטימטיבי הוא הקרבת אנינות הטעם שלנו על מזבח המולדת, הקרבת היופי והיעילות לטובת יצר ההישרדות, גדרות התיל החתוכות, שברי הזכוכית על שבילי החצץ והבטון שאין לו סוף.

כשהם גדלים, לומדים הצעירים והצעירות על עולם אחר. הם טסים לאירופה ולמחוזות יפים יותר של העולם, הם צועדים ברחובותיהן של ערים מתוכננות, נחשפים לעמים שהיה להם את הפנאי להשקיע בניראות (בניגוד ל"תראה איך אתה נראה?" הצה"לי) של המציאות ולא רק בקיום שלה. אבל הם התרגלו כבר לצה"ל השמן הזה, למפלצת המסורבלת שאלוהים יודע איך היא ניצחה בכל כך הרבה מלחמות. וככה הם מתרגלים גם לביטוח לאומי, לתחנת רכבת השלום, לפקקים ולשירות הגרוע, לבנייה המכוערת, להעדרם של עצים במרחב הציבורי ולכל חוסר יעילות באשר היא. הם התרגלו שלא לצפות מאמא המולדת שלהם, התרגלו לאיטיות שלה, למבט הנוצץ בעיניה כשהיא מבקשת מהם, שוב ושוב, להתמסר להגנתה ובניינה. 

אחר הצהריים הופכים מהר מאוד לשנת צהריים, ובינתיים, באודיטוריום, ההכנות לערב הגדוד נמשכות במלוא המרץ. הבורקסים נערמים בחוץ, ולצידם בקבוקי השתיה הקלה הזולים. חברה שבה עובד אחד הבכירים בגדוד נתנה חסות לערב ותרמה ערסלים במתנה (דווקא נחמד). 

השמש שוקעת על הבסיס. ומה שהיה יכול להיות מראה מרהיב של שקיעה ורודה בין הגגות, הופך למראה מדכא של דעיכת יום בין בטונדות ושברי זכוכית. באודיטוריום מתרחש משבר. יש מחשב ויש גם כבל HDMI, אבל יש בעיה בחיבור עם הסאונד של האודיטוריום. קצין הקשר של הבסיס מוזעק לעזור. 7 אנשי מילואים סביב סטנד ומיקרופון מנסים להבין איך מחברים פאוור פוינט לסאונד של האולם. הם עזבו קריירות, משפחות ואת עסקיהם האישיים כדי להשתתף בקייטנה המטומטמת והיקרה ביותר שהמדינה יכולה לממן. המשבר נפתר כשקצין הקשר מביא "בידורית" (רמקול ענק בצה"לית) מחרישת אוזניים. לכל שאלה תשובה. 

הערב נפתח בנאום "המשפחה" של המג"ד. לקרוא לצבא משפחה זו התעללות בוטה בשפה העברית. צריך להיות זחוח במיוחד כדי לשכוח שההתאגדות סביב המונח צבא מקורה בהכרח, שבסוף כל משפט בצבאית יושב ערבי עם קלצ'. מילא בסדיר, שאז החיילים והמפקדים מבלים ביחד במשך כמה שנים, אבל במילואים, אפיזודה חולפת שמתעדכנת אחת לשנתיים? עם אנשים שכבר יודעים מהי משפחה אמיתית, מהי רעות שכזו שאינה תלויה בקרבה המחניקה שנוצרת רק בתוך נגמ"ש? למה, אדוני המג"ד, למה בחרת במילה הזו? אולי, וזו רק השערה, זה מפני שאין לך מילים אחרות. מפני שבקונטקסט הזה, עם השירותים המטונפים, האוהלים הקרועים, האנרכיה ובזבוז הזמן המשווע, אין אלא לנקוט במילה משפחה, כאילו רצית לומר שרק שותפות גורל גנטית כפויה, יכולה לכרוך את כולנו סביב שטח ההפקר הזה. 

עוברים לאירוע המרכזי של הערב הוא הענקת אות הוקרה לבוגרי הגדוד. אנשים ששירתו והתנדבו עד שצה"ל והחיים אמרו להם די. יש משהו מצמרר ברגע הזה שבו אתה מקבל פטור ממילואים, רגע שבאירוניה מתוחכמת נוחת על האדם הישראלי בגיל 40, בתווך העדין בין שנים שבהם נושבת עדיין רוח הנעורים לבין השנים שבסופן נשקף המוות.

אחד מהם אישר את קביעתו של המג"ד: "הגדוד הזה היה לי משפחה במשך עשרים שנים. הקוד שלי לכספומט והסיסמה שלי למייל הם המספר של הגדוד" הכריז בקול נרגש. היה משהו מכמיר לב בסיטואציה הזו וגם תחושה שתמיד יימצא אחי אחי שלי שייאשר את הפנטזיה הזו של ה"משפחה", איזה פטריוט שימושי שיקח את זה קצת יותר מדי ברצינות וייאפשר לכולם לישון בשקט עם הממבו ג'מבו הירוק הזה. 

הרכב פואטרי סלאם הוזמן כמופע אורח. מי כאן בגדוד יודע מזה פואטרי סלאם? האם בתוך דיוויזיית הגברים הזו מסתתרים גם משוררים ואומנים? אנשי הרוח והמילה הכתובה? אנשים שלא מתחילים לתאר רגשות ב"וואלה, לא יודע"? ובכן, התשובה לכך מורכבת. כשהגעתי לגדוד המילואים השכבה הבוגרת של החטייארים הייתה מלאה במקצועות של פעם: מוכר טרקטורים, פקיד מכס, טכנאיים וקצת עורכי דין, אנשים מחוספסים שאינם בוכים בלילה. 15 שנים קדימה והגדוד שינה את פניו. אחוז הייטקיסטים בצמיחה אקספוננציאלית, אבל נראה שגם הגבריות עצמה משנה את פניה. קצת יותר רגשות, קצת יותר מחשבות, קצת פחות סיפורי בגידה מחיי המילואים. במטווח חייל מעז לומר (בביישנות, אבל עדיין לומר) שקשה לו עם רעם הכדורים המחריש אוזניים ועם העובדה שהתרמילים של השכן משמאל עפים עליו. חייל אחר מסתתר באיזה משרד ומצייר להנאתו, כל כך יפה הוא צייר. ועדיין, הביצה קשה יותר מאשר רכה. עדיין הבסים גוברים על הסופרן. יש אהבה, אבל רק כזו שמקודשת בדם הפוטנציאלי.

בסוף, וזו לא קלישאה, הכל  זה אנשים. זה הסוד של צה"ל ושל המדינה הזו שהיא נס רפואי מהלך. בסוף זה אנשים. למילואים יש פילטר מוצלח יחסית. החל מגיל מסוים מי שמגיע למילואים זה מי שבחר להגיע. כלומר, אנשים שהחליטו לתרום מעבר לנדרש ולחובה. נכון, חלק קטן מהם מגיע עדיין מתוך הפחד מהשתמטות ויש כאלה שרק רוצים "לברוח מהאישה" (הביטוי המאוס הזה עדיין נשזר בלקסיקון הגברי של המילואים), אבל הרוב המוחלט הם אנשים שרף האכפתיות שלהם קצת גבוה יותר משל אחרים. וישראלים, באופן כללי, הם פשוט אנשים אדירים. אלא שבמילואים כל הטוב הזה מוסתר מאחורי איזה מעטה מדומיין של גבריות, של קשיחות סחבקית כזו. כולם נגררים אט אט למכנה המשותף הנמוך ביותר – התאגדות של גברים עם יותר מדי זמן פנוי. מדרון חלקלק של גסויות וסמוחטות. אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אילו נשים היו מנהלות את העולם. גם אם היה צבא, הוא לבטח היה נראה יותר טוב. פרחים בקנה. 

זמן למקלחות. הצייטגייסט בכל זאת נותן את אותותיו. לא עוד מקלחות פתוחות ומה טובו בולבוליך יעקב, אלא תאים עם דלתות שמאפשרים מעט פרטיות. אין מתלים למגבות עדיין, הניקוז עובד הפוך ומוציא את המים מהמקלחת החוצה, וברקע קולות הפלוצים הדוחים עולים מתאי השירותים. אתה נזהר כל כך שהמים לא יעברו את מפלס הכפכף ויגעו בטעות בכף הרגל, מי יודע מה מסתתר שם בתערבות הבזויה הזו של שמפו, שערות ביצים בטון ושכחה. 

לילה עכשיו. חוזרים לאוהל הקרוע. הרוחות מנשבות בחוץ. קפוא בפנים. מנורת החשמל לא עובדת. חוטים חשופים מנסים להזרים אליה קצת אנרגיה אבל הם לא מצליחים. הראש מונח על כרית מאולתרת ממעיל דובון צבאי. הרוב מביאים שמיכות מהבית, וחלק מתכסים ב"מומיה", השק"ש הצבאי הכביר שהוא היחיד שעומד בינך לבין הכפור. עדות לכוחו האדיר של אחד הצבאות החזקים בעולם, צבא שמסוגל להנחית מכת מחץ על איראן, להחזיר שבויים ממרחק של אלפי קילומטרים ולנצח בכל מלחמה גדולה שהשתתף בה, אבל אינו מסוגל לדאוג לארוחת הגונה לאנשי המילואים שלו.

בחוץ נשמעים קולות של חיילים שיום המילואים הראשון עורר בהם חדוות נעורים עלומה, אבל לרובנו, העייפות מיום שלם של המתנות והתרוצצויות עושה את שלה. העיניים מתחילות להיעצם והדבר האחרון שהן רואות היא קוביית בטון שנמצאת במרכז האוהל ובתוכה גוף חימום שכנראה עבד אי אז בימים שתנורי נפט עוד היו דבר וסאדאת היה בשלטון. גוף החימום הזה עבר מזמן מן העולם. אבל הוא עדיין כאן, זקיף דרוך ומתוח, שומר עלינו ממה שבחוץ, בעודנו תוהים על עצם קיומו, כאן בפנים.