קתרזיס מזוייף

קתרזיס מזוייף הוא אוייב אכזרי. מכירים את התחושה הזו? נפתר קונפליקט, נמצא פיתרון, אבל נשארתם עם תחושה ששום דבר לא באמת השתנה? זה יכול להיות שיחה אחרי מריבה בין בני זוג, סכסוך עסקי, או – מלחמה בשחיתות הפוליטית בישראל. הנטייה שלנו היא להדחיק את זה ולהמשיך הלאה. אחרי הכל – השגנו פיתרון, למה לפתוח את הפצע שוב ושוב? ביהדות תגובה זו מיוחסת לנחש: דברים שאדם דש בעקבו, מבטל אותם כחסרי ערך. פכים קטנים שנותנים להשאיר מאחור בלי לפתור אותם.

הבוקר נתקלתי בציוץ בטוויטר של גיא לרר, עיתונאי שאני מעריך מאוד. הוא כתב, על פניו בצדק, שהמחאה החברתית של קיץ 2011, זו שהוציאה אפילו אדיש א-מיני פוליטי כמוני לרחוב, דווקא הצליחה, למרות המוניטין שלה. הוא כתב את זה בעקבות ההחמרה בעונשו של נוחי דנקנר, שעתיד לרצות עונש של 3 שנות מאסר.

בצירוף מקרה חביב, אתמול בערב קראתי את הספר "מיתולוגיות" של רולאן בארת (מעין אדם ברוך צרפתי של פעם). במסה קצרה שעסקה במרגרינה מצאתי את הציטוט הבא: "הממסד הופך למעין תערובת מניכאית, כלומר הכרחית, שמנצחת במשחק בכל מקרה", הוא כותב שם. "להביע חשד בממסד תוך הצבעה על החיזיון המתפרס של המשועבדים לו נעשה בימינו דרך פרדוקסלית, אך ניצחת, להאדיר את הממסד". כלומר: למתוח ביקורת על האופן שבו המערכת הפוליטית/תקשורת/כלכלה הישראלית מתנהלת, הופכת למעשה לדרך להעצים אותו. מוצאים פגם, מתקנים אותו, גורמים לכולם תחושה שהנה, העסק נגמר ונפתר. בפועל, ה-DNA הרקוב של אותה שיטה בעייתית לא השתנה. האקמול הוריד את החום אבל הווירוס עדיין מקנן בגוף.  

אז כן, ללרר, יש קייס טוב. אני מאמין גדול בהבניית השיח הציבורי ובפרשנות שלו. הגדול בהישגיה של המחאה החברתית הוא שינוי השיח. פתאום מותר לדבר על צדק חברתי, פתאום נתנה לגיטימציה להיכנס גם בחברות הגדולות ובטייקונים המונופליסטים.

אבל אני מתקשה להאמין שהשינוי יסודי. ספקן לגבי האפשרות שהתרבות העסקית ובעיקר הפוליטית בישראל באמת השתנתה. מושחתים מתחלפים, שיטת העבודה נשארת לעד, כלשונו של יהודה עמיחי. מה שהיה הוא שיהיה. אבל זה לא רק הלך רוח פסימי וקהלתי. כשאני מסתכל על המערכת הפוליטית בישראל אני רואה אנשים נטולי עמוד שדרה מוסרי, כאלו שנוחים להשפעה מדי גורמי ההשפעה העלומים (בעיקר בעלי הון). כשאני מסתכל על השירות שניתן היום לאזרח אני רואה שלמרות היותה של ישראל מעצמת היי טק וסטארטאפים, רמת השירות כאן עדיין נמוכה, בסקטור הציבורי וגם בסקטור הפרטי. הזלזול באזרח נמשך. התחרות בישראל רחוקה מלהיות משוכללת, המידע עדיין מוסתר מאחורי פקידות קבלה ואתרי אינטרנט לא נגישים.  

כמה ראשים נערפו? ייתכן, אבל להידרה יש עוד ראשים רבים. תחת הנמרודי יעלה דנקנר, ותחת הדנקנר יעלה מישהו אחר. עונש המאסר על אנשים מסוגו של דנקנר כואב, אך בטווח הארוך מדובר במכה קלה בכנף. אולמרט יצא מהכלא וחזר לחייו כאחד האדם. אריה דרעי חזר לאותו המשרד שבו כיהן. סמי פרץ כתב על זה טור מעניין בדה מרקר. "ונשאלת השאלה: מדוע ההרתעה אינה עובדת? אפשרות ראשונה היא שאנשים בדרגות בכירות, יהא זה ראש ממשלה וסובביו או טייקון חזק ואנשיו, חשים שלהם זה לא יקרה. שיכרון הכוח, הקרבה למלכות והמלכות עצמה מסמאים אותם. משכיחים מהם פרשות טריות, שבהן הוכח כי מערכות אכיפת החוק שלנו מתפקדות לא רע. העוצמה הפוליטית והכלכלית, ההכרעה והשליטה על גורלם של רבים מבלבלות אותם ונוטעות בהם תחושה שהם כל יכולים, שלהם זה לא יקרה. ואם זה יקרה, הם יידעו להתמודד בזכות כוחם, כספם או קשריהם", כתב.

יש כל כך רבים כמו אולמרט, דרעי ואחרים, שזה נראה כמו תהליך הכשרה מחייב שעוברים אנשי בעלי עוצמה בישראל. מתי שהוא בקריירה שלהם הם ייכנסו לכלא לשנה שנתיים. יאספו את הקרשים וימשיכו הלאה. המחאה החברתית הצליחה בשעתה, כן. ואולי, ברבות הימים התברר שהיא זאת שדווקא נתנה תעודת הכשר לאותו מנגנון שביקשה להרוס.