ישראל מחכה למשיח

עוד זכור לטוב הסרטון הנהדר של מפלגת העבודה לבחירות 92': "ישראל מחכה לרבין". הייתי בן 6 בשעתו, ועדיין אני זוכר את התרוממות הרוח שחשתי במהלך הצפייה בקליפ הנהדר הזה. הלחן והמילים, צילומי "מיטב הנוער וישראל היפה" בסגנון לני ריפנשטאהל ויותר מכל, הסלוגן המוצלח; 3 מילים שדקרו את הרגש היהודי הקמאי ביותר. פריטה מינימליסטית על מיתרי הציפייה של הנפש יהודי הומייה.

הסוף ידוע: הסכם השלום שרבין חתם עליו היה כישלון מהדהד. רבין עצמו נרצח. מחנה השלום שהוביל איבד את השלטון, וחבריו נותרו מפוזרים, אובדי דרך ועסוקים ביריבויות פנימיות – היום יותר מתמיד.

אבל משהו הסתתר שם, בין 44 המנדטים שרבין קיבל, באותו סרטון תעמולה מוצלח, משהו שקיים גם בישראל 2018: הכמיהה למנהיג, יחיד בדורו, מורם מעם, נשגב, אפילו אלוהי. הסלוגן הנהדר שיצר מוטי מורל לא הבטיח שלום וביטחון, לא בישר על כך שרבין יחלק את, ייאבק ב, לא יתן ש, אלא תיאר כמיהה לאירוע אסכטולוגי ומיסטי: חיבור בין האומה, כנסת ישראל, הרעייה הסימבולית משיר השירים, לגבר, שרמנטי וכריזמטי, לדוד, לגואל, למבשר. והאיש הזה היה רבין. שריד מעידן הוד הקדומים של לוחמי הפלמ"ח, קול הבס, הקומה הגבוהה, המחר, השחר, הזריחה. הוא ולא מלאך. העם היהודי שחיכה במשך 2,000 שנים לשיבה לארצו, ציפה עכשיו למישהו חדש, לרבין. ובמילים אחרות: העם היהודי ציפה למשיח.

ביוני 1994, שנתיים בדיוק לאחר הניצחון הגדול של רבין, נפטר רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי האחרון של חב"ד, האדמו"ר השביעי לשושלת של החסידות המפוארת והמועמד הרשמי האחרון לתפקיד המשיח. למעלה משנה לאחר פטירתו נרצח רבין, משיח השלום והקדוש האחרון של השמאל הישראלי. אבל מותם של שני המנהיגים האלו לא סיים את עידן הציפייה למשיח, שימיו עתיקים כימיו של העם היהודי. האש הזו תוקד עד ביאת המשיח עצמו.

כן, גם היום, בקיץ 2018, העם היושב בציון והמצביע בקלפי מתעניין בשלומו של המשיח, כשם שהתעניין בו מאז ומתמיד. בין אם מדובר במשיח כעידן או כהזדמנות לגאולה (הזדמנות שחוזרת כמעט בכל מאה), ובין אם מדובר באדם ספציפי שיש למושחו בשמן המלוכה – המשיח עדיין אקטואליה. ישו, בר כוזיבא, האר"י, שבתי צבי, הגר"א, ר' נחמן מברסלב, הרב קוק, הרצל, הציונות, חב"ד ואודי כגן. בן יוסף או בן דוד. משיח עני ורכוב על חמור כפי שמתואר בנבואתו היפה של זכריה, או מקלף וחובש את פצעיו בשער רומא לפי הסיפור החז"לי של ר' יהושע בן לוי. המשיח מלווה את העם הזה כמעט מימיו הראשונים, וגם עד לבחירות הבאות עלינו לטובה ולרעה.

הנה ימים באים נאום ה', ובחירות 2019 בפתח. בוגדים מול מושחתים, מדיתים מול כופרים. תפסו מקום טוב והכינו את הפתק לקראת ההצגה הטובה, הביזארית והאלימה בעיר. אנרכיה רדודה של צחוק רציני או של רצינות מצחיקה, שתאפיל גם על בית המשוגעים שהיו בחירות 2015.

אלא שבניגוד לבחירות האחרונות, הפעם, לאיש מבין המועמדים והטוענים לכתר אין ספק שהמנצח, כנראה בענק, יהיה בנימין נתניהו. אם לא יקרה אירוע בסדר גודל סורי-אפריקני, או מנדלבליט-אולמרטאי, נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, אם לא יורשע בקדנציה הבאה שלו, ייתכן שירכיב גם את זו שלאחריה. 

הסיבה לכך היא שכל מתחריו של נתניהו מציעים למעשה את אותו הדבר רק "יותר": יותר יעיל, יותר ביטחוני, יותר ישר. כולם מסתמכים על גרסה משופרת כלשהי של נתניהו מחכים את שיטות הניו מדיה שלו, רושמים הערות שוליים לתכניות המדיניות שלו שבהן הם גם מביעים תמיכה מדי פעם. 

אולי כדאי לאלו שמחפשים אחר האדם שיוכל להחליף את נתניהו ולשלוף את אקסקליבר מהאבן, לחשוב טוב טוב על המילה המשיח. לא עוד חליפה מחוייטת, לא עוד נתניהו 2.0, אלא מוצר חדש. כזה שלא היה פה, והיה כאן מאז ומעולם.

הציפייה למשיח היא אינה ציפייה למדינאי, כלכלן או מצביא שיהיה טוב יותר מנתניהו. אצל רוב, היהודים, גם לא מדובר גם בציפייה למשיח שיבנה את המקדש, יפתח את השמים או יקרע את האדמה. המשיח שייבחר יהיה אדם שייבחר בבחירות דמוקרטיות וירוץ בראש רשימה לגיטימית ואפילו סטנדרטית, אבל דמותו תהיה שונה מכל מה שהכרנו. 

אז מהו ומיהו המשיח? אין לשאלה הזו תשובה פשוטה. כמו למילה אלוהים, גם לתוך ארבעת האותיות האלו נקשרו משמעויות ותקוות רבות. לכל איש יש משיח, מסתבר, שאינו נוטה לבוא או לטלפן. בעבור אחדים רבין היה משיח, כיום יש כאלו שיצביעו על מרים פרץ כעל מועמדת טובה לג'וב, אולי גנץ, אולי מקובל סמוי מן העין, יזם מצליח, משורר, חולם, חלוץ, נהג או סנדלר אחד מוזר. 

באופן אישי, אני סבור שהמשיח צריך להיות מישהו באמת אחר לגמרי. אפשר לדמיין מסמך שנוסח במשרד האסטרטגיה המדופלם מנחם-מנדל-פינקלשטיין ושות', שבו מפורטים קווי המתאר של המועמד האידיאלי לראשות הממשלה – המשיח. המסמך יכיל מספר תכונות שיאפיינו את כל מי שירצה להתמודד מול נתניהו. לא ניתן יהיה למצוא בו ספינים הנוגעים לחוקי גיוס, איראן ועזה. הוא לא יעסוק בדרכים להיות יותר ימני מביבי, יותר שמאלי מזנדברג. למעשה, הוא יכיל שלושה סעיפים מרכזיים. שלושה כתרים שאותם יצטרך "המשיח" לקשור לראשו, אם ירצה להיבחר לראות הממשלה. ואלו הם:

כתר ההומור:

בתיאור התנ"כי של חטא העגל בני ישראל מתוארים כמי שקמו "לצחק", פועל שהפרשנות המקובלת אליו היא שלילית. זהו צחוק שמתבסס על המכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר. צחוק שאינו אלא מפלט מזוועת היומיום, מההתבוננות הקולקטיבית במראה. צחוק קשה וחסר הומור של אחווה של מיואשים. זהו צחוק של אנשים שבוחרים בעגל זהב קפוא ומת, על פני הבשורה שהביא משה מן השמים. זהו צחוק של מטריאליזם עיוור ועקר, חסר רוח ורגש. למרבה הצער, ישראל 2018 היא מרחב "עגלי" מובהק. אומה שמצליחה להתאחד רק סביב מוות ומלחמות, רק סביב קנאות ושנאות. לא כך יהיה בימות המשיח. 

המשיח יביא עמו הומור אחר, כזה שמחבר בין הלבבות, ששובר את הדיבור השגרתי, המתכתי והמעייף. הוא יביא עמו הומור שמאפשר יצירה, חידוש ותקשורת. לא יהיה מופרך לומר שיתרונו הגדול של המשיח על נתניהו יהיה בכך שהוא יודע לחייך, פשוט לחייך. לא את החיוך הביביסטי המלאכותי (כמו בסצינת החליפה המפורסמת עם אובמה), אלא חיוך אמיתי, בעיניים בורקות. חיוך של שמחה, וחיבור בין אנשים, ולא חיוך של שמחה לאיד ולא חיוך של ניצחון על היריב. האוייבת הגדולה של הצחוק הטוב היא הרצינות התהומית, המכלה כל אפשרות לחשיבה מחדשת. הרצינות המאולצת והמלאכותית השוררת היום תיעלם בימיו של המשיח. יותר מכל, המשיח ידע לצחוק גם על הדבר שהכי קשה והכי חשוב לצחוק עליו: על עצמו.

ובקיצור, ימות המשיח יהיו ימים מצחיקים.

כתר האחווה, השיוויון וצמצום הפערים:

המהפיכה הטכנולוגית הגדולה של העשורים האחרונים מאפשרת לאנשים ברחבי העולם לתקשר. קהילות וירטואליות מחליפות את הקהילות הממשיות. רעיונות מתחברים ושיתופי פעולה נרקמים. זהו אולי סוד כוחה הגדול ביותר, האפשרות לחלוק, לשתף. ביטול מחיצות הידע. אולם כמו כל כלי רב עוצמה, כוחה של המהפיכה הטכנולוגית גם פועל הפוך. הדוגמה הטובה ביותר לכך הן הרשתות החברתיות שהפכו מזמן לכוח מפלג ומסית, לקורי עכביש שלתוכם אנחנו נשאבים רק כדי שיזריקו לנו מנת ארס משתק.

אליהן מצטרפים הכעסים המודחקים של מיעוטים שונים שפורצים בשנים האחרונות החוצה. הכור שבו התבצע הליך ההיתוך של החברה הישראלית דולף קרינה רדיואקטיבית מסוכנת של שנאה וניתוק. נתניהו, בעל עמוד הפייסבוק הגדול והמשפיע בישראל, הוכיח את המיומנות שלו בשימוש בכוח המניפולטיבי המסוכן של הרשתות החברתיות. למרבה הצער, ובניגוד לחלק מהרפורמות שקידם בשטח, נתניהו נכנע אף הוא למכנה המשותף הנמוך ביותר ואת הישגיו הגדולים בתחום הסושיאל קצר באמצעות הפצת מסרי שנאה וזריעת מחלוקות.

לכך מצטרפים הפערים הגדולים בין עשירים לעניים בישראל. נתניהו הוכיח את עצמו כמי שיודע לבנות קטר חזק למשק הישראלי. אבל קרונות רבים, חלקם ישנם ובלי מזגן, נותרו מאחור, מוטלים בצידי הדרך. זוהי החשיבות הגדולה (והיחידה) שקיימת לחקירת תיק 1000: כתיק שמציג את האיש שכל חייו הטיף ליעילות מוניטרית וכלכלית, כמי שהכסף עיוור את עיניו. זהו מקרה הקצה של קפיטליזם שפושט את טלפיו ואומר טהור אני, כשהוא מדיף ריח עז של טומאה.

המשיח יהיה ככל הנראה קפיטליסט גאה. אבל הוא ידע לחבר בין העושר לעוני ובין תל אביב לרמלה. מעבר לכך, המשיח ידע לחבר. נקודה. בין החילוני לחרדי, בין היהודי לערבי, הימני והשמאלני בין חברי כנסת, בין שרים, בין הרשויות. המשיח ילמד את המשק הישראלי ואת האוכלוסייה האזרחית לשתף מידע, שירותים וסחורות. הוא יצור בישראל שוק משוכלל ויקדם את ערכי השקיפות, כך שיאפשרו שיוויון הזדמנויות אמיתי לכולם (לצד תחרות בריאה). כשהמשיח יהיה ראש ממשלה הזרועות השונות של הממשלה ציבורי יפעלו ביחד, האיברים השונים של החברה הישראלית יהיו חלק מאורגניזם שלם. במקום להפנות את הגב, מגזרים שונים יפנו את הפנים זה לזה. 

ימות המשיח יהיו עידן של אהבה, של ביטחון עצמי וביטחון באחר. זה יהיה תור הזהב האמיתי של ישראל, אז תתחיל הצמיחה הגדולה שלה. ממדינה שמצליחה כנגד כל הסיכויים היא תהפוך למדינה שבה ישנם הסיכויים הטובים ביותר להצליח.

כתר הנשגב:

קצת מצחיק לדבר על זה בישראל 2018, שהפסאדה שלה היא כל כך חילונית וממלכתית-סאחית. אבל המשיח ינצח את נתניהו גם ואולי בעיקר משום שהוא יזוהה עם האלוהי, הנשגב והטרנסצנדנטי.

זה יקרה בגלל שישראל, דבר שחסידי דת ההדתה מתקשים להאמין בו, היא מדינה מסורתית באופן עמוק מאוד. הכור הגרעיני האמיתי שלה הוא זה שמתיך את השמרנות הגנטית שלה לתוך יכולות החדשנות, הפיתוח וההמצאה. הדבר בא לידי ביטוי בקאמבק האדיר של שיעורי דת, תורה, סדנאות, מורים, רבנים, בכמות ובאיכות, וכן בחזרה בתשובה/התקרבות לדת/אפיית חלות של מסה קריטית של ידוענים ואומנים. פוסט מודרניזם, אתאיזם ומטריאליזם קנו להם שביתה בנפש ההומיה של היהודי, אבל הם לא ערערו את הזיקה האדירה שלו לדת, למנהגיה וגם לאלוהיה.

באופן פשוט, המשיח ישא את שם האל. הוא לא יפחד לדבר עליו. על אלוהים כמניע וכמטרה. הוא יחזיר את מסורת ישראל לשיח הציבורי. לא כסל של מצוות (שבכל מקרה בטלות לעתיד לבוא, כפי שלימדו אותנו חכמים), אלא כמהות ויישות חיה ודינמית (כפי שהינה באמת). אם ירצה לנצח בבחירות, אסור לאלוהים שאת שמו ישא המשיח להיות המשך של הגרסה המצומצמת והמעיקה שמספקים היום סוכני הדת בישראל. אלא סמל לאינסוף אפשרויות, של יצירה, של הכרה במורכבות המציאות ובריבודה ושל חיבור בין אדם לאדם. המיסטיקה שלו תתחבר להומור וליכולת שלו לקרב רחוקים. הוא יספק לחברה הישראלית אלוהות חדשה, כזו שאינה נתחמת במצע של אף מפלגה, אלא מצליחה להיות רלוונטית לכלל אזרחי המדינה, ואולי גם לעולם. כשם שהזהות של המדינה בימות המשיח תתעצב מחדש כשהיא משילה מעליה את אבק הדרכים ודם המלחמות, כך גם זהותו של האל תתעצב מחדש. וכפי שניבא ישעיהו: "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב".

מן הסתם, הרעיון שישראל מחכה למשיח נשמע כרעיון מופרך ותלוש. אבל יזם נבון מזהה את הצרכים של השוק ונותן להם פיתרון. והמשיח, כבר ניחשתם נכון, יהיה גם יזם נבון. לישראל של היום לא חסרים נשקים טובים יותר, קהילה בינלאומית טובה יותר או כיבוש טוב יותר. חסר לה לב טהור ורוח נכונה. האדם שיבין את זה ושיצליח להעביר את המסר הזה, יכול להיות האדם היחידי שמסוגל להחליף את נתניהו, ולא רק לרשת את כיסאו הריק.

וכך מסתיים לו אותו מסמך מדומיין במשרד האסטרטגיה מנחם-מנדל-פינקלשטיין ושות':

"בכל יום אומרים יהודים לאחר התפילה את המשפט הבא: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ. עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". המשפט הזה מייצג דברים רבים בעיניהם, ובעיקר, הוא מייצג כמיהה לתיקון של דברים רבים ושל מחלות שנתניהו כלל לא יודע לאבחן. אולי הגיע הזמן לטוענים לכתר ראש הממשלה, לחשוב לא רק מה העם רוצה, אלא גם במה הוא מאמין.

ישראל לא מחכה לבנט, שקד, גבאי, לפיד, גנץ, לבני וכחלון.

ישראל מחכה למשיח".