סבתא

יותר מכל, אני מזהה את סבתא את המילה "התנועה". לא תנועה של מחול או מחוות יומיומיות, אלא ה-תנועה, בהא הידיעה, אותה מילה קוסמית ששימשה אותה לתיאור עולם שכבר אבד. "הוא היה איתנו בתנועה", הייתה מספרת לי, בעודה נזכרת בנוסטלגיה בשנות קום המדינה, או בעצם, בשנים שנראו לה רלוונטיות ושאותן עטפה עם המילה התנועה כמי שמחביאה אוצר זכרונות קסום. לפעמים הייתה מוסיפה את ה"אי אפשר לתאר שלה" כדי לתאר את הוד הקדומים. הביטוי הזה הפתיע דווקא כי הוא לא היה נכון: יותר מכולם אצלנו במשפחה, היא זו שידעה לתאר.

התנועה היא הפועל המזרחי. התחלתו של אותו פלג ייחודי וקצת משונה שנקרא הציונות הדתית. אבל התנועה היא גם הרבה מעבר לזה. התנועה הייתה לעידן שתמיד הולך ונעלם, לזיכרון של ימים אחרים, פשוטים יותר, אידיאליסטים ואידיאליים יותר. ימים של חלומות והתיישבות. של סט ערכים שאז נראה מוגדר וברור וכיום איני מצליח לנסחו. במידה רבה היא הייתה תנועה עולמית, ואפשר להניח שכל מי שחי באותם הימים חש את עצמו כחלק מתנועה כלשהי: סוציאליזם, פאשיזם, קפיטליזם וכל יתר האיזמים. ייתכן שכדור הארץ אז זז באופן בולט יותר, כך שגם ההולכים עליו חשו זאת. כיום, כשהכל זז כל כך מהר, התחושה שלי היא שהפלנטה שלנו עומדת מלכת.

תמיד כשדיברה על התנועה הרגשתי כאילו היא מסתכלת על ההווה שבו התנהלו שיחותינו כעל עידן שבו נמכה קומתה של האנושות ונמכה קומתה של ישראל. היו אלו שיחות נהדרות, שרובן, לפחות אלו שאני זוכר, התנהלו כשהיא שוכבת על מיטתה מוקפת עיתונים, ואני למרגלות המיטה, על כיסא מזדמן, מאזין לה. לפעמים, כשהחמרתי עם עצמי קצת יותר מדי, ייחסתי את הביקורת התקופתית שלה אליי, והרגשתי שבעקיפין היא גם לא מרוצה ממני. "אתה עובד בעיתון?", הייתה שואלת בכל ביקור, למרות שכנראה ידעה את התשובה. "לא", השבתי לה. "באתר חדשות באינטרנט". בתגובה היא פלטה הנהון קצר והביטה ישירות בעיני. דווקא היא הייתה הסבתא שהצליחה להשתמש בדבר הזה שנקרא אינטרנט. בשנה האחרונה היא נטשה את המקלדת, ונראה לי שבאותו מבט חודר הייתה גם מבוכה ואולי תחושת אכזבה, על כך שלא הצליחה לשלוט במדיה הזו. 

סבתא

(תמונה של סבתא ושלי מיום חתונתי, מאי 2017)

היא נולדה כשנה לפני פרעות תרפ"ט. לרבים כיום זה תיאור זמן שמקביל למרד החשמונאים. בשנות ילדותה הסתובבו הבריטים ארץ, ופרצו המרד הערבי הגדול מלחמת העולם השניה ומלחמת העצמאות. היא סיימה את חייה כשהיא שוכבת במיטה במחלקה הפנימית בבית החולים תל השומר, מוקפת במכשור רפואי ובבני משפחה שמחזיקים סמארטפונים בכיסם ובידיהם. היא הסבתא האחרונה שקברנו, לא נותרו עוד. מעולם לא הצלחתי להבין איך אותן דמויות חצי ממשיות חצי אגדיות שכיניתי בשמות "סבא" ו"סבתא" הצליחו לשרוד את כל הספקטרום: מהעלייה החמישית ועד לפייסבוק וטוויטר.

בעשור האחרון התגוררו היא וסבא ז"ל, שנפטר לפני כשלוש שנים, בסמיכות לבית המשפחה שלנו בגבעת שמואל. אז לא הבנו את זה, אבל במעבר לגבעת שמואל התחיל פרק הסיום של חייהם. פרק, שכפי שלמדנו, יכול לקחת יותר מעשור. את סבא המוות לקח לאט מדי. בשנות הדעיכה הארוכות של דמנציה ואלצהיימר שעשו בו שמות. את סבתא הוא לקח מהר מדי. בתוך שבועיים התפתחה הלוקמיה הקטלנית בדרכי הדם וסיימה את הסיפור. "אגרסיבית", כינו אותה הרופאים, כאילו שיש לה אופי ואישיות.

גם את השיחה האחרונה שלי עם סבתא ניהלנו כשהיא שכבה במיטה. הפעם זו הייתה מיטת האשפוז בתל השומר. היא שכבה על צידה, מתייסרת בכאבי התופת שמשככי הכאבים לא הצליחו למנוע (עד שהמורפיום התערב), כשעיניה פקוחות למחצה ועצומות לסירוגין.

בהתחלה התביישתי, בעצמי בעיקר. תמיד ידעתי שאני לא נכד טוב במיוחד. לא טלפונים לפני שבת ולא ביקורים ספונטניים. גם הסיטואציה לא הייתה קלה. חזרתי מטיול ממושך בחו"ל וישראל עדיין קשתה עלי. העיניים של אמא והחשש שהמוות הקרב ובא יחליש אותה, כפי שעשה מותו של סבא, אביה, רק ריפה את ידי. אבל בסופו של דבר נזכרתי בכל אותן אלפי שיחות שניהלנו ליד מיטתה. בשעות הצהריים המנומנמות, לקראת שקיעה, בלילה ולעתים בבוקר. בכל שעה הייתה זמינה שם. צמאה לידע ולמידע, להקשיב ולדבר, לשמוע ללמוד וללמד. כשרצתה, הייתה אשת שיחה נפלאה, מהחדות והמשעשעות שהכרתי. הייתה מבינה דבר מתוך דבר, מזהה את הבולשיט שניסיתי למרוח על כשלונותיי, ומחמיאה בדרכה החסכנית על ההצלחות. את סיפוריה, שאת רובם הכרתי כבר די בעל פה, לא שבעתי משמוע. חוץ מהתנועה כיכבו בסיפוריה גם ה"חוג", מעגל ידידים אקסלוסיבי שהיא וסבא היו חברים בו עוד מימיהם בבני ברק. וכך התנהלנו בין אגודות מופשטות לבין רכילות תוך משפחתית על קרובים מדרגה ד' לצד זכרונות מבית אביה, סופר ומורה אף הוא. היא כתבה שירים, אביה כתב ספרים, בעלה, סבא, כתב טורים בעיתון. סבא אחר שלי לימד ספרות, והסבתא הנוספת הייתה קוראת מופלגת ולעת זקנה רשמה את עלילותיה שלה. מעולם לא חשבתי על כך שהמשיכה שלי למילים היא גנטית עד למותה.

לא היה הירואיזם בסיפוריה, ולא היו בהם דרמות מרתקות, טרגדיות וקומדיות. היו בהם מערך הקשרים והסיבים שנבנים בעבודת עמל בגופו של ספורטאי. דרך אבנים שאינה נגמרת לעולם ונסללת בכוח הדיבור. תמיד כשיצאתי ממני קיללתי את עצמי על כך שלא באתי לבקר יותר. כמה פספסתי.

השבוע סעדנו בדירתנו ברחביה. שעת ערב שקטה. הכנתי חביתה, וממילא נזכרתי בחביתות המושלמות שהיא הייתה מכינה כשגרה בבני ברק. היינו באים אליה בשבתות בהליכה של כחמישים דקות מרמת גן לבני ברק. אני זוכר את הדרך הזו בחדות, לא כמו זיכרונות רבים אחרים מילדותי, ואני מניח שזה אומר שעשינו אותה מאות פעמים. היינו מגיעים בשבת בצהריים, וכיהודים שומרי תורה ומצוות לא נסענו ברכב. הדרך עצמה הייתה ארוכה, אך מלאת הפתעות. בעיקר אני זוכר את חלונות הראווה שליוו אותנו ברח' הרא"ה ברמת גן ולאחר הפניה ימינה, ברח' ירושלים בבני ברק. לבסוף הגיע העליה הגדולה שממנה יראתי כל ההליכה, זו שהובילה לביתם של סבא וסבתא ששכן במעלה גבעה גבוהה בלב בני ברק.

שמה היינו סועדים סעודת צהריים, נרדמים על השטיח המיתולוגי בסלון ומתעוררים לקראת השקיעה, בשעת סעודה שלישית, למשחק רמיקוב סוער עם סבתא. היא הייתה האלופה הבלתי מעורערת של המשחק הזה. נועזת, מקורית ונלהבת. תמיד ניצחה וכיסחה אותנו. היא הייתה מפרקת את כל הסדרות שעל שולחן האוכל הגדול, ומוציאה דסקית אחר דסקית מכן הפלסטיק שעליו היו מונחות, ומרכיבה את כל הלוח מחדש. כאילו מארגנת את העולם מחדש לפי תפיסתה.

ובמוצאי השבת, כך לפי זיכרוני, הייתה מכינה חביתה. מושלמת הייתה החביתה. שלמה ומושלמת בכל מיני ההשתלמויות שחביתות משתלמות בהן. ולידה ירקות חתוכים וקוטג'. היא לא הייתה סבתא מרוקאית שרוכנת כל היום לתוך סירים גדושים ומעלי אד. אבל לאותה ארוחה נקיה, באותו הבית הנקי, נמזגו חומה ואהבתה. השבוע הכנו חביתה כזו, וכל כולה טעם של זכרונות.

ולאחר המוות, השבעה. שבעת ימי החסד אני קורא להם מעתה, על שום היותם ימים של קרבה בין משפחתית נדירה, שיחות לתוך הלילה והרבה מבטים של קשר חזק ואמיץ. בפועל ישבנו רק ארבעה ימים, בגלל ראש השנה שבו נולדו אחיותיי התאומות. ימים אינטנסיביים, מלאי תנועה ותזזיתיות. קברנו את כל הסבים והסבתות, שלושה מהם בתוך שלוש שנים, וכבר נהיינו מומחים שכאלה. מכירים את בית העלמין סגולה בעל פה, פונים ימינה נכון בקרית שאול. בקיאים בהלכות שבעה, בפרצופיהם המצועפים של הורינו, שנותרו, כך מסתבר, קצת ילדים. מעדיפים לתת מאשר לקבל, להקשיב מאשר לדבר, לראות את הטוב בעיניהם של כולם ואת האחווה האנושית שמתחזקת בדירתו של אדם שאיננו. 

השיחה האחרונה שלנו בבית החולים הייתה ברובה חד צדדית. לאחר שהתגברתי על מבוכותיי הטיפשיות, החלטתי לספר לה על ירח הדבש בהודו שממנו חזרתי. משהו בי אמר לי שמוח כמו שלה ודאי קולט מה קורה. שלמרות שהיא לא יכולה להביע את עצמה באופן שלם, היא יודעת שמשהו השתבש ועדיין ערה לעולם שבחוץ. ואכן, ככל שהמילים קלחו ויצאו היה נראה שעיניה נרכנות יותר ויותר. היה נראה שהיא מאזינה ומקשיבה בתשומת לב, כשמדי פעם היא מתלוננת על הכאב העז. תמיד העירה לי על כך שאיני מדבר ברור (בעיה מוכרת וידועה), ולשמחתי הרבה, גם במהלך השיחה היא הצליחה לומר את ה"אני לא שומעת" שלה, מה שהעיד יותר מכל, שאוזנה כרויה.

בשלב כלשהו של השיחה, הבחנתי שידיה זזות. תפסתי אותן בשתי ידיי והרגשתי שהיא לוחצת אותן. כמה בדידות יכולה להיות לאדם שמוקף בבני משפחתו ואוהביו אך אינו מסוגל להביע את עצמו? כמה פשוט הוא לפעמים הצורך שמישהו יאחז בידינו, יניח יד על המצח ויגרום לנו לחוש שאנחנו לא לבד?

בפגישה הבאה היא כבר נכנסה לממלכתו של המורפיום, שהרדים אותה עד שהסוף הגיע. היא שכבה על גבה, חסרת תנועה, ופיה פעור, כמו רחמו של מלאך מוות, כמו לידה הפוכה, מהחוץ, פנימה והלאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s