בין הזמנים

כשחזר ירון הבייתה מחופשת הקיץ, גילה לתדהמתו שמשפחה חרדית מתגוררת בדירתו. 

סליחה, מה אתם עושים כאן, שאל. 

אנחנו גרים כאן, ענה עקיבא, האבא השני. 

אבל זה הבית שלנו.

אני יודע, אבל דברים השתנו בזמן שלא הייתם פה. 

ירון קפא בכניסה לבית שהיה נראה מוכר ומנוכר בו זמנית. על הקירות היו תלויים מדפי ספרים ועליהם כמות בלתי נתפסת של כתבי קודש בכריכות עור ועיטורי זהב. על החלקים הפנויים בקיר נתלו תמונות וציורים של רבנים. הטלוויזיה והמחשב נעלמו, וגם את האייפד הוא לא מצא. הדירה היפה שלו הפכה לבית במאה שערים. הוא בכלל לבש כפכפים, בגד ים וגופיה. שאריות מהחופשה המשפחתית בצפון. עומר ודני, שני ילדיו, נצמדו אליו. עומר אחזה בידו בפרצוף מבוהל, ודני דחף את ראשו בין רגליו והציץ מביניהן בסקרנות. 

עקיבא: בוא תיכנס, תשתה משהו. תרגיש בבית

ירון: אני מרגיש בבית. כי זה הבית שלי! אבל זה לא הבית שלך, אתה מבין. לא הבית שלך!

עקיבא: אני מבין. אני מבין. תראה, החלטנו, החרדים, הציבור החרדי, שלא יכול להיות שאנחנו נהיה תקועים בשכונות שלנו בשעה שאתם נהנים מכל הערים והיישובים הטובים ביותר. ניצלנו את החופשה של החילונים בקיץ – אצלנו זה בין הזמנים וכולם בבתים – והחלטנו פשוט להיכנס לבתים שלכם. אל תדאג, אתה לא היחיד.

אני מתקשר למשטרה. יש לכם 5 דקות לעוף מפה. לעוף!

אין בעיה, בינתיים תכיר, זאת נחמה אשתי. 

נחמה, בדומה לעקיבא, הייתה לבושה בבגדים חרדים קלאסיים. שמלה חסרת צורה וצבע כיסתה את גופה, ופאה נוכרית חומה וחסרת טעם את הראש. 

ירון: נעים מאוד.  

נחמה: גם לי. 

לא נעים לי בכלל. תעופו מכאן!

בינתיים, אזר דני אומץ וניגש לסלון כדי לבחון את המצב החדש. הוא טיפס על הספה בסלון ובחן את הילדים החרדים. עומר היססה עדיין, ונותרה בסמוך לירון. הילדים החרדים הקטנים ניגשו לדני והתחילו לשחק ולהצחיק אותו.

דני בוא אליי! קרא ירון. דני נשאר בסלון. דני, אליי!. דני הסתכל בפניו של אביו וחייך אליו חיוך קונדסי. הוא חזר לשחק עם הילדים החרדים.


נחמה: אז איפה אשתך?

אני רואה שגם טקט יש לכם. תשמחי לדעת שאני גרוש טרי. גם ככה לא קל לי והנה עכשיו אתם לוקחים לי את הבית. 

אני ממש לא שמחה. אני מניחה שזה באמת לא קל. בגלל זה אצלנו אין כמעט גירושים. 

שמח בשבילכם. אני מניח שזה ממש קל לא להתגרש כשאסור לחשוב ולהרגיש.

מותר לנו לחשוב ולהרגיש. אנחנו פשוט בוחרים לחשוב ולהרגיש דברים אחרים ממך.

טוב מה אני מתווכח איתך בכלל. רגע, אני מתקשר למשטרה. דני, בוא אליי אמרתי! לא לשחק עם הילדים של המשפחה הזו.

דווקא נראה שהוא נהנה.

אבל אני לא רוצה שיהנה. לא רוצה שיהיה לו טוב אתכם. אני צריך לקלח אותם, להשכיב אותם ואז לנוח קצת בעצמי. 

אנחנו נעזור לך לקלח אותם. אתם גם יכולים לישון כאן הלילה עד שתתארגנו. 

נראה לך? עד שנתארגן עאלק. חצופה. נישן כאן כולם ביחד, איפה בדיוק?  

תראה, אנחנו כאן שבע נפשות. כשרוצים, מוצאים מקום. 

וואלה. תופתעי לשמוע שאני רוצה את המקום שלי, הבית שהוא רק שלי. ולא רוצה לישון עם עוד משפחה. טוב, אני מתקשר. 

ירון, שהחזיק כל הזמן את מכשיר הפלאפון שלו ביד, החל לחייג 100. הפקידה שענתה לירון לא התרגשה. יש לנו הרבה מקרים כאלה בשבוע האחרון, אמרה בלאות אמפטית. הממשלה בודקת מה אפשר לעשות. כרגע, אנחנו לא ערוכים לפנות רבע מיליון איש מהבתים שלהם. ירון התפוצץ. אבל זה הבית שלי, הבתים שלנו! אתה צודק, אבל אין לי מה לעשות כרגע עם זה. הכי טוב שאני יכולה להגיד לך זה ללכת להורים. אם אתה תקוע יש קו חם של משרד הפנים שמנסה לעזור בפיתרונות לינה. שמעתי שגם צה"ל הולך לפתוח איזה מתחם בדיוק למשפחות עם סיפור כמו שלך. מה אני חולה קורונה? תגידי אתם משטרה או חבורת ליצנים? על מה אתם מדברת? מה נסגר?!

כשסיים לצרוח בתסכול, ניתק ירון את השיחה. הוא הבין שהמצב לא בדיוק הפיך, ודמעות עמדו בעיניו. איזו שנה הייתה לו. הגירושים מליאת היו קשים ומלאים בעוינות והוא עדיין לא התאושש מהם. הוא התנחם בכך שלפחות זכה בקרב המשמורת. ליאת, שהתקרבה לדת לאיזה מקובל שהטריף אותה לגמרי הייתה כבר די אאוט לקראת הסוף, לא במצב להיות אמא. תיעודים שהעלתה לרשתות החברתיות מכמה טקסי איוואסקה שכנעו את השופט שבמקרה החריג הזה הזכות לגדל את הילדים צריכה להיות של האבא. גם בעבודה המצב לא היה קל. ירון היה הייטקיסט, אבל כזה שצריך להזיע בשביל להצליח. הוא תמיד קינא באלו שזה זורם להם בשעה שהוא נדרש לעבוד שעות ארוכות מאוד, לפעמים 12-14 שעות ביום, כדי לעמוד במשימות שהוטלו עליו. הוא היה עובד, חוזר הבייתה, מטפל בילדים, ולאחר ההשכבות חוזר למחשב. ההורות שבה זכה הביאה לו שמחה, אבל גם התמודדות בלתי פוסקת. לא היה קל לגדל את עומר ודני לבד. עומר עזרה לו מאוד והייתה נבונה וחכמה, אבל גם רגישה מאוד, והגירושין הותירו גם בה חותם עמוק ואפילו טראומה. דני היה ילד מתוק ושובב, אבל גם היפראקטיבי ודורש השגחה מתמדת. 

תקשיבו, פנה לזוג החרדי שאכלס כעת את ביתו. אני מותש. יש לי אוטו שלם לפרוק. אני רק רציתי לחזור לבית שלי. אני לא יודע מה לעשות עכשיו. באמת שאני לא יודע. אני ממש מבקש שתצאו מכאן. אני רק רוצה את הבית שלי בחזרה. 

אל תדאג, הרגיעה אותו נחמה בחיוך. אנחנו נעזור ונמצא פיתרון. יהודה, אליעזר. אליעזר! בואו. תעזרו לירון לפרוק את הרכב. תן להם את המפתח. נו אל תדאג, אף אחד לא ישדוד אותך. זו רק הזדמנות למצווה בשבילם. ירון הקפוא לא ידע מה הוא עושה אבל ידיו הושטו מאליהן לצרור המפתחות והוא הושיט אותם לשני הנערים החייכניים שעמדו מולו. זו טיוטה rav4 לבנה, היא ממש מתחת לבניין, לחש. השניים חייכו אליו בחמלה, כאילו מדובר בפעולה יומיומית בעבורם. 

בינתיים, המשיכה נחמה להשתלט על העניינים. בת שבע, רבקה, אתן תתחילו לקלח את הילדים. עומר הסתכלה על ירון במבט שואל. הוא הנהן לעברה בעדינות ובהיסוס והיא פירשה את דברי וכהסכמה. היא ודני התמסרו לבנות המשפחה החרדית, ובקשקוש ילדים, ניגשו עמם לחדר האמבטיה. 

נחמה: בני כמה הם אגב? 

ירון: עומר בת 5 ודני בן 3. 

חמודים מאוד. רואים שגידלו אותם טוב.

אני עושה מה שאני יכול ואף פעם לא מרגיש שזה מספיק. אני לא מבין איך אתם מסתדרים עם חמישה ילדים. 

חכה, אמר עקיבא בחיוך. יכול להיות שיהיו יותר. 

רק עכשיו הבחין ירון בבטנה התפוחה של נחמה. משום מה, זה ריכך והכעיס אותו בו זמנית. עכשיו יהיו עוד מהם, והם רק ימלאו את הרחובות. מצד שני, הם בני אדם, יולדים, מגדלים ורוצים באושר שנראה אחרת מכל מה שתיאר לעצמו. האם האושר שלו יותר טוב? האם הוא יותר מאושר מהם? הוא לא ידע לענות על זה אבל ידע שאין סיכוי שיוכל להיות מאושר בשיטת החיים שלהם. 

הוא באמת היה מותש. מובס. עד עכשיו עוד עמד ליד הפתח, אבל לפתע הרגיש שהוא לא יכול לעמוד יותר. הוא התיישב במטבח ועקיבא הכין לו כוס תה. 

תשמע, פתח עקיבא. אני יודע שזה לא קל. אבל גם לנו לא קל. צריך למצוא פיתרון, איך לגור ביחד. לחיות ביחד. 

נו באמת. ועכשיו נגור כולנו בבית הזה? 

אולי. ואולי תהיו שכנים שלנו. שמעתי שהמשפחה ליד עוזבת לאנגליה. 

ירון: נו, תגיד אתה לא קולט מה שאתה אומר. אתם גורמים לאנשים לרדת מהארץ. 

עקיבא: יכול להיות, אבל גם יכול להיות שזה לטובה. אתם יכולים להיות השכנים שלנו. אני אבדוק מחר בבוקר אם יש אפשרות כזו. 

מה זה תבדוק, עם מי? 

יש איזה ארגון שנקרא "מה טובו אוהליך יעקב", והוא מרכז עכשיו את עניין הנדל"ן. 

ירון: לא יודע, זה פשוט מטורף מה שהולך כאן. אני צריך לראות את הדירה קודם כמובן. זה פשוט מטורף. אבל מה גרם לכם בכלל לצאת מהשכונות שלכם?

נחמה: די, זה נורא שם. אין גינות ציבוריות ברחובות, אין צל. הדירות קטנות עם חלונות קטנים. הכל צפוף ומחניק. נמאס לנו. פתאום התחילו דיבורים שבבין הזמנים הזה נכנסים לדירות ופשוט החלטנו לעשות את זה. השם נתן והשם לקח. 

יהודה ואליעזר סיימו לפרוק את הרכב. שני תיקים ענקיים ישבו עכשיו בסלון. עומר ודני יצאו בינתיים מהמקלחת. רחוצים למשעי ועטופים במגבת. ירון ניגש אליהם, נישק אותם וחיבק אותם. 

עומר: אבא, מי זה האנשים האלה? 

אני לא יודע, אבל הם גרים בבית שלנו עכשיו. 

ואיפה אנחנו גרים? 

בינתיים כאן, ומחר אולי נעבור דירה. 

ואז נהיה שכנים? 

כן, אני לא יודע עומר שלי. 

יופי. הם די נחמדים. אבל אני רוצה שיהיה לי חדר משלי.

אל תדאגי. יהיה לך כל מה שתרצי. 

ירון נישק את בתו הבכורה וחיבק את דני שהיה נראה מבסוט מאוד. רבקה ובת שבע הביאו ספר ילדים, סיפורי מופת על הגאון מוילנא, והחלו לספר לילדים. 

ירון חזר למטבח ופנה לנחמה. אני מצטער אבל אני חייב לשאול משהו. לא חשבתם על המשפחה הזו שנמצאת בצפון ועוד מעט חוזרת ומגלה שהבית שלה תפוס? 

תאמין לי שלא הייתה לנו ברירה. אבל אולי זה דווקא טוב, מגלגלים זכות על ידי זכאי. 

מה לעזאזל זה אומר. 

זה אומר שלפעמים קורים לך דברים בחיים, אתה מקבל הזדמנות לעשות משהו טוב, ומתברר שקיבל את ההזדמנות הזו כי אתה בעצמך טוב. 

אין לי מה להגיד לכם, באמת. אני לא מבין איך אתם חושבים בכלל, וגם מה אתם אומרים. 

אנחנו בסך הכל אומרים שאולי זה לא כזה נורא. אולי אנחנו יכולים להסתדר. 

להסתדר? מי אמר שלא הסתדרתי עד עכשיו? 

נחמה ועקיבא הביטו בו כמו שני הורים שמביטים בילד שדבק בטעות. אתה רוצה לאכול משהו?, שאל עקיבא. 

ירון: אני גווע. אבל אני לא מסוגל לאכול עד שהילדים ישנים. 

נחמה: הנה, הם כבר נרדמו. 

היא צדקה. שני הילדים נרדמו בעת הקראת הסיפור. מבלי שיקבלו הוראה לעשות משהו, הוציאו הבנות שני מזרונים והשכיבו אותם בסלון. כל ילדי המשפחה נעלמו לפתע. נשמעו קולות מהחדרים שלהם ורעש של צחצוח שיניים מהשירותים. קולות צחקוק ושובבות. כעבור 15 דקות ועוד שתי כוסות תה. התייצבו הילדים למסדר מול ההורים. יאללה, למיטות קינדרלעך שלי, אמרה נחמה.

אני אשכיב אותם, אמר עקיבא. הוא ליווה את הילדים למיטות, ושם ליד כל אחת מהן, אמר ביחד עם ילדיו את התפילה של לפני השינה. "המלאך הגואל אותי מכל רע". רגליו של ירון נשאו אותו למסדרון הפונה לחדר השינה, שבו נדחסו כעת 5 ילדים, על שתי מיטות קומותיים ומיטה נפתחת. הוא הציץ כך שלא יוכלו לראות אותו. הוא הצליח לראות את הראשים הקטנים נוחתים על הכר, אחרי שקיבלו נשיקה מעקיבא, אביהם. ראה את הרוגע והרוך שלהם. משהו בו נסדק והוא החל לבכות. הוא התיישב בסלון והבכי התגבר. 

נחמה התיישבה על הספה מולו. ישועת השם כהרף עין, אמרה. אתה תראה שדברים יסתדרו. עקיבא הצטרף כשבידו קערה עם ירקות מאודים ורביכה לא מזוהה. קח, תאכל משהו. 

ירון חיסל את הצלחת תוך שתי דקות. זה היה נראה חרא אבל הטעם היה דווקא לא רע. 

עקיבא: נחמה יודעת מה היא עושה במטבח. 

ירון: אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו חרדים. לא רוצה שהבת שלי תגדל במטבח כמוך. אני לא אוהב את סגנון החיים שלכם, והוא נראה לי נוראי.  

נחמה צחקה. אף אחד לא דיבר על זה. רק דיברנו על להיות שכנים. חוץ מזה, אתה חילוני, אז אתה בטח מחנך את הילדים שלך לעשות מה שהם רוצים, לא מה שאתה רוצה. אני מבטיחה לך שאני אוהבת לבשל ולא רק עושה את זה כי חינכו אותי. אבל שתדע שחוץ מזה שאני גם זו שמפרנסת אצלנו. עקיבא בכולל ואני עובדת כמתכנתת. 

מתכנתת? גם אני. 

נחמה: באיזה שפה אתה כותב?

פייתון. ואת? 

ג'אווה.

בקאנד? 

כן, ואתה? 

אלגוריתמיקה. 

עקיבא: אוי ויי. אני מאבד אתכם. 

ירון: נו אז אם מפתחת זה אומר שיש לכם כסף, תקנו לכם בית משלכם בביתר עלית או באלעד. תעזבו אותי בשקט. 

נחמה: אנחנו מכירים את המקומות האלו. זה סיוט לחיות שם. תאמין לי. יש גם פשיעה, דברים נוראיים. הזנחה. אלו לא חיים. 

מצחיק שאת אומרת את זה כי גם אני מרגיש שאני בסיוט. 

זה באמת סיוט? אנחנו נוראיים כל כך? 

כן זה סיוט, מה שקורה כאן זה סיוט.

נו אז מה אתה מציע שנעשה? 

לא יודע. איך אמרתם? ישועת השם כהרף עין