שיר כאב

א

בוקר. אני מתעורר בשמחה. אני אוהב לקום בבוקר, אוהב לקום מוקדם. אוהב את האנרגיות של היום החדש. ואז אני נזכר. אני צריך לקום מהמיטה. אבל אני לא מסוגל להזדקף. גיליתי שנהפכתי לשרץ ענקי שסובל מכאבי גב. אין לי שום אפשרות להתיישר אז אני מתגלגל לצד המיטה. נופל על שש על הרצפה, ואז מתיישר ונעמד. השלב הראשון של היום הסתיים בהצלחה, אבל בוחן המסלול רק התחיל. הוא לא יתקיים ״על יבש״ בבסיס אימונים נידח בנגב, אלא ״על רטוב״, אצלי בבית, מדי בוקר, כל בוקר. מסלול כאב שמתחיל בבוקר בבוקר ומסתיים, באנחת רווחה, כשאני קורס שוב על המיטה בלילה. 

ללבוש תחתונים – משימה לא פשוטה. אני לא מסוגל לבצע אותה בעמידה. אני צריך לשבת, ולפעמים לשכב ולקפל את הרגליים לעבר הגוף כדי להשלים אותם. מכנסיים  – אותו סיפור. לגרוב גרביים ולנעול נעליים זה כבר פאזה אחרת של כאב וקושי. תהליך שלוקח לי כמה דקות טובות בדרך כלל. אני נשכב על הספה, ומשליך את הגרב לעבר כף הרגל. מקווה לצוד אותה, מקווה שאוכל למשוך אותה אליי מספיק כדי שחלק מהגרב יתפוס, ואז אוכל איך שהוא, כשאני כבר מזיע ומתנשף, להשלים את המשימה. 

אני מפחד להתעטש. ממש מפחד. עיטוש אצלי קשור אסוציאטיבית בכאב משתק וחד, כמו טייזר לתוך מערכת העצבים. כשאני מתעטש הכאב מתפשט אצלי כמו אש על כתם בנזין, רוטט כמו כיסא חשמלי עצבני במיוחד. 

יש לי בעיה. הגיע הזמן לומר זאת. אני פוחד לצאת ממורמר אבל מבין, ממרומי 34 שנותיי, שאני חייב לדבר עליה. ולו בשביל שאחרים יתחילו לדבר עליה. 

אני סובל מכאבי גב. 

ב

בגב שלי שוכנת דלקת. ״זה כמו חום״, ככה הסביר לי אחד הרופאים שהלכתי אליהם. דלקת היא תגובה של הגוף שנועדה להתמודד עם משהו. במקרה שלי אין עם מה להתמודד והדלקת פשוט מתעוררת סתם ומקרינה כאב לכל עבר. כמו שמש אכזרית במיוחד, יוקדת ולעולם לא שוקעת. דלקת יכולה להיווצר בגלל גנטיקה דפוקה (״אתה אשכנזי? לא מפתיע״, אמר הפרופסור) או בגלל סיבות נסתרות אחרות שלא נבין ושלא נדע. היא שם כדי להישאר. 

הדלקת דולקת, בוערת כמו שריפה בקליפורניה. הגב שלי הוא שדה מוקשים של כאבים. כל תנועה לא במקום, כל צעד לא נכון, מוביל לענישה, להתפוצצות של כאב. ישבתי קצת יותר מדי זמן באותה תנוחה – אני לא מסוגל ליישר את הגב. נזרקתי על הספה – אני בקושי מצליח לקום ממנה. הרמתי את התינוק הקטן והחמוד שלי ליותר מדי זמן? השכמות צורחות את סבלן. לכל פעולה פיזית יש תג מחיר, כאב שאין לו שם. 

בניגוד לקורונה, כאבי גב אינם מחלה או וירוס. אין להם חיסון או תרופה. אין להם גם אבחנה של ממש. זו יכולה להיות פגיעה פיזית, פריצת דיסק או עקמת קשה, וזו יכולה להיות דלקת. בעיקר, כאבי הגב הם ממלכתה של הספקולציה. 

האוייב כאן מתעתע ואכזר. הכאב נעלם, כמו גידול חמקמק, רק בשביל לחזור ולתקוף בגזרה אחרת ובעוצמה גבוהה יותר. כמו סוכן רדום, הוא יכול לישון במשך שנים, לאפשר לך לנהל חיים רגילים, לחשוב שאתה בסדר, שאתה יכול לרוץ, לקפוץ ולרקוד. עד שזה מגיע: שיר הכאב שלך עוד פעם חזר. 

הנה פעולה יומיומיות נוספת כדוגמה: אני רוצה להוציא את התינוק הקטן והחמוד שלי מהמיטה. לכאורה זה קל: מתכופפים ומוציאים. אבל בבוקר, כאמור, אני לא מסוגל לעשות את זה. פשוט לא מסוגל להתכופף. זקפת הבוקר שלי מתרחשת בגב, היא מחרמנת כמו כיסא גלגלים חלוד ונרגעת רק אחרי שאני גמור ממאמץ. זקור כולי אני מנסה להגיע לתינוק הבוכה. אני מתכופף בצורה מעוותת עם הברכיים כשהגב מוטה דווקא לאחור, שולח יד ומושך אותי לכיווני, איבר אחר איבר עד שאני מצליח לאחוז בגב שלו. בשלב הזה, תוך שאני נאנק מכאב אני מושך אותו למעלה ומיישר את הרגליים. מתנשף כולי, כואב, אני מחייך אליו. המשימה הושלמה. חלפו 45 דקות מרגע שפקחתי את עיניי ובירכתי את היום החדש. על כולן משוך חוט ברזל מלובן של כאב. 

ג

שם משפחתו של אבי, סדן, הוא עברות של שם המשפחה הפולני הקודם שלנו, קו׳זניצקי. התרגום המדוייק, כך בדקתי פעם, הוא ״נפח״. אני נזכר בכך בכל גל כאב נוסף, בעיקר בגלל שירו הנפלא של אורי צבי גרינברג, ״עם אלי הנפח״. 

"כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים

וגופי ביניהם כגוש המתכת להיתוך.

ועלי, עומד אלי הנפח ומכה בגבורה:

כל פצע, שחתך הזמן בי, פותח לו חתוך

ופולט בגצי רגעים האש העצורה."

ובאמת אני חושב לפעמים שמה שאני זקוק לו הוא נפח טוב. אני פונה תדיר אל האלים ואל המכונה שלהם, משווע לפיתרון קסמים. השוטה שבי, שמסרב להאמין שהכאב כרוך בגורלו כמו הנחש בעקבו של האדם הראשון, מנסה לעורר את מידת הרחמים. אני קורא תיגר על האל של אצ״ג ופונה לעבודה זרה. אני קורא להפייסטוס, אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית, ובדימיוני, הוא מחליט לעזור לי. הוא רוכן מיוזע ולוהט מעל גבי עם פטיש אימתני, דופק ודופק עד שהוא מיישר את הגב שלי. אני הוזה שכל הבעיה היא חוליה אחת שאם מטפל אומן ידע להזיז אותה אני בבת אחת אוכל לחזור לעניינים. לרוץ ולקפוץ, להיות צעיר שוב. אני מדמיין שטכנולוגיה מודרנית מתקינה לי עמוד שדרה חכם ואלסטי בגב שמאפשר לי לזוז בחופשיות. בייאושי, בניסיון לברוח מהכאב למחוזות הדימיון, אני מוותר על הגוף הזה והופך לסייבורג, לרובוקופ אלגנטי ואלסטי. המוח שלי נשאר על כנו, ואת חלקי הגוף הבעייתים מחליפה מכונה משומנת היטב, פלדת אל חלד, תוכנת אל כשל. אני מפסיק להיות היצור המעוות שאני, הגיבן מקטמון, ואני מתיישר, יוצא ממדמנת הכאב ומתחיל לעוף כמו הנער ב״ורטיגו״ של פול אוסטר. מסוגל, סוף סוף לקיים את ההנחייה שבמסכת אבות: אני קל כנשר ורץ כצבי, אני עושה כרצוני. מי יכול עליי. מי יכול. 

ד

אתה תמיד דוחה את זה, את האבחון, את הטיפול. אתה מחונך משנות השירות הצבאי ״לא להתבכיין״. אתה למוד ניסיון ויודע ש״כואב לי הגב״ זה משפט ריק. כמו לומר ״יש לי דאגות״. לכולם יש, לכולם נתפס הגב או הצוואר, אז מה מיוחד אצלך בעצם? בלשון הזהב האקזיסטנציאלית של המ״כים שלי בגבעתי: ״מי אתה בכלל? מי?״. אתה יכול לצעוק ״כאב גב״ עד מחר אבל אתה מקוטלג כ״רגיל״ לחלוטין, נטול זכויות. נטול נטולות. לבוס שלך כואב הגב וגם למפקד שלך במילואים. תהיה חזק. גם אתה מסרב להכיר בזה. 

ואתה מאמץ את זה. אחרי הכל, מי רוצה להכיר בכך שיש לו בעיה, שהוא מוגבל וסובל. בניגוד לפרויד, המודעות לבעיה לא מביאה ריפוי, אלא רק מקטלגת אותך כמשתמט ממטלות החיים, הכרוכות, איך לא, בכאב גב כרוני. אתה בעצמך לא רוצה להיות חריג ולכן אתה חוזר מהר מאוד להכחשה. אני כואב משמע הוא קיים, אתה אומר על הכאב שלך, ומרגע שהוא נעלם, הוא גם לא ישוב. 

ואז הוא מגיע, באמצע אימון, עמידה ממושכת, סקס או סתם ישיבה על הספה. ואתה מתעלם. והוא שוב מגיע ואתה מתעלם, והוא שוב מגיע. אתה פוטר אותו בכירופרקט, פיזיותרפיסט, שיטת אלכסנדר, מסז׳יסט, דיקור סיני, כוסות רוח או אמק. אתה עושה קצת יוגה ונזהר יותר על היציבה שלך ועל הישיבה שלך ועל החיים שלך והכאב קצת נרגע וקצת נמוג. וזהו, זה נגמר. חזל״ש, אפשר שוב לחיינו. סתם נתפס לי הגב. 

אבל לא. הוא לא סתם נתפס לך ולא סתם כואב לך הגב. הכאב הזה מנהל אותך. לאט לאט הוא מעלים פיסות מחייך. הפסקת להתאמן בחדר כושר, הפסקת לרוץ. ניסית לשחק כדורסל אחרי שנים שלא שיחקת וזה התנקם בך בשבוע של כאבי תופת. אתה חושש מקיום יחסי מין. אתה לא מסוגל להרים משקל אז אשתך אורזת את הדירה לקראת מעבר. אתה מחכה בחרדה לרגע שבו לא תוכל יותר להרים את התינוק שלך. יש רגעים שאתה חושב שתאבד את היכולת להתלבש לבד לפני גיל 40, שלא תוכל למצוא עבודה, מול מחשב או בכל תחום אחר. אתה מאוכזב מעצמך, מהגוף הכושל. אתה מרגיש לא מושך, לא גברי, חלש ומוגבל. לא, אתה מבין מעט מדי ומאוחר מדי וכואב מדי. זה לא סתם כאב. זה האויב הגדול של הגוף שלך, אולי הקרב הגדול של החיים שלך. 

איפה זה התחיל? תמיד שואלים אותי הרופאים. הו הרופאים, עוד נדבר עליכם, על הדבש והעוקץ. אין לי מושג, זו האמת. אולי צה״ל, אולי החדר כושר, ואולי גנטיקה דפוקה שרק חיכתה להתפרץ. כל עולם כאבי הגב שוכן בערפל כבד. כנראה שמסדרי המשמעת המטופשים והאינסופיים בקציעות ובהר קרן לא סייעו. אולי היה עדיף שלא אקבל את הנגב, המקלע הנהדר שכל כך נהניתי ממנו בסדיר, למרות משקלו הכבד (10 ק״ג עם שרשירים). ואולי היה כדאי שאוותר על המשקלים שהרמתי בחדר הכושר ״לרנר״ במהלך התואר הראשון בהר הצופים. השורה התחתונה היא שאי אפשר לדעת. אין תשובה ברורה לשאלה מתי התחילה הבעיה, וגם אין פיתרון. 

זהו אחד הדברים המתסכלים לכואבי הגב, שניטלה מהם הפריבלגיה שיהודה עמיחי תיאר כה יפה: ״דיוק הכאב  וטשטוש האושר״. עמיחי רצה לתאר את האושר בדיוק הכאב, ואיש לא כתב את שירם של אלו שאפילו את כאבם לא מסוגלים לדייק. 

לפני כל פגישה עם רופא אני מכין את עצמי היטב. הפעם אצליח לספר את סיפור כאב הגב שלי באופן שיהיה מובן, קצר וברור, כך אני מבטיח לעצמי. אני חייב להעביר את המסר: כואב לי, כל הזמן. אני מוגבל בתנועה באופן משמעותי. אבל איך שהוא, ברגע האמת. זה לא עובר. אני לא מצליח לתאר בדיוק את מה שאני מרגיש. הרופא קצר רוח. תמיד קצר רוח. הוא כבר ראה אלפי מקרים כאלו. אין לו MRI נייד לאבחון ואין לו דרך לדעת מה באמת מתרחש. היו כאלו שהפנו לטיפולים כושלים מבלי שביקשו ממני לעשות תנועה אחת, אפילו לא את תנועת ההתכופפות הקדמית המפורסמת שלי – זו שבסיומה אני מצליח להגיע עם כפות הידיים למתניים, במקום לכף הרגל. היו כאלו שרשמו משככי כאבים כי למה לא והיה אחד שניסה לחמם את הברך שלי עם שטרונגול חשמלי כלשהו. איש מהם לא סיפק את התחושה שהוא מסוגל להקשיב למשך יותר מדקה. איש מהם לא נתן את התחושה שהוא מתיימר להבין לעומק את הבעיה. הבעת הפנים שלהם אמרה תמיד עייפות ושחיקה. לאות  של העובדים בפס הייצור שנקרא קופת חולים ושמקצוע ההתמחות שלהם הוא  אורתופדיה. 

לאורך השנים עברתי בין עשרות מטפלים, רובם פרטיים. רובם הגדול אנשים טובים שמנסים לעשות טוב, אבל למעטים הייתה את הענווה בפני הכאב. מעטים טרחו להבין את הסיפור במלואו. מעטים התירו לעצמם לחשוב שאולי זה גדול עליהם. רק אחד, שטיפל בי פעמיים, היה חכם מספיק כדי לומר לי: ״זה גדול עלי, לך למומחה גב״. הוא התניע תהליך שעדיין נמשך בימים אלו ושאולי, אחרי כל כך הרבה ציפיה, עשוי להוביל לשינוי. 

כולם מנסים לעזור. החברים ממליצים: ״אני מכיר מישהו מדהים, הוא שיקם חברה שלי שהיו לה כאבי תופת״. אני לא בוחל בכלום. מצידי ללכת לטיפול בגופות תיקנים. אני הולך להכל, מפיק עונג מהפקרת גופי בידי אדם אחר. חש הקלה רגעית חציה פלצבואית וחציה אמיתית. גלולה נוספת של טשטוש הכאב, הקלה שבן לילה תאבד. 

טיפול וריפוי הם מקצועות עתיקים. כשאדם למוד כאב מפקיד את עצמו בידי מטפל, הוא מכניס את עצמו למצב עוברי, מקווה ומייחל שלאדם שמולו יש את הכוח להציל אותו מהכאב, לגרש את הדיבוק. זהו מעמד פסיכו-מיסטי לא פחות מאשר כירורגי. קצת כמו למות ולהיוולד מחדש, ההליכה לטיפול היא ניסיון לברוח ממיצרי הכאב לארץ המובטחת של תנועה חופשית. זו החוויה שהייתה לי אצל לוסיאן אמסלם. צרפתי מבוגר וכירופרקט מדהים בתל אביב, שעובד לדבריו, עם לא מעט יחידות צבאיות מובחרות (ונדמה לי שהזכיר פעם את אריק שרון ז״ל כפציינט). רק הנסיעה אליו הייתה חמישים אחוז מהריפוי. החיוך החם שלו היה תרופה בפני עצמו, והידיים המגויידות שלו פרקו את הגב שלי והרכיבו אותו בכל פעם מחדש. הוא היה מעסה אותי שעה ארוכה, ואז שובר לי את המרפקת, ו-וואלה – כמה חודשים של חמצן. 

אבל גם הוא לא יכול היה לדבר הזה שמתחולל בגב. גם היוגה והפילאטיס לא עזרו וגם כל המטפלים. מה שחסר היה ראיה מערכתית והוליסטית. שילוב של אבחון רפואי והצעת פיתרון מעשי הכוללת שינוי מקיף של אורח החיים. מעין שילוב של מזרח ומערב, ובעיקר של הקשבה אמיתית וחשיבה יצירתית. 

המסקנה שהגעתי אליה אחרי שנים, היא שלכאבי גב אין תרופה אחת. כמו איידס, יש קוקטייל של דברים שאפשר לעשות כדי ללמוד לחיות עם ה״נגיף״ הזה, לא להביס אותו. יש לי הרבה הערכה למערכת הרפואה, דווקא בימים האלו, אבל הממשק שלי עם מערכת הרפואה הציבורית, ולפעמים גם הפרטית, לימד אותי שלרבים מאנשי הצוות הרפואי אין את הפרספקטיבה הנרחבת כדי להעניק רפואה אמיתית לאדם שמולם. בלי התייחסות לכל תופעות הלוואי הנגזרות מסתמיני המחלה, הטיפול תמיד יהיה חלקי. 

זו אולי אחת החולשות של מערכת הרפואה הישראלית, אבחון הבעיה בתוך מכלול החיים. אחד הרופאים שהלכתי אליו בזמנו, הפטיר לי מבלי לחשוב: ״אתה לא יכול להתאמן יותר״. זהו. 5 מילים ששללו ממני את האפשרות לעשות ספורט לנצח, בלי לחשוב על משמעות הדבר בעיניו של גבר בן 34. האחד מאבחן דלקת, השני עקמת, ואף לא אחד מאבחן את צורת החיים השלמה שהתעוותה, את העקומה שכבר לא תשוטח. כמה פעמים חלמתי שאגיע למרפאה שבה נמצא צוות ענק של רופאים, מומחים לאורח חיים בזמן כאב, פיזיותרפיסטיים, תזונאים, כירופרקטיים וכל המומחים לדבר. כולם יעמדו מסביבי, בעודי שוכב על מיטת טיפולים. יגעו שם, יבדקו כאן, ובסופו של דבר ירקחו לי חיים חדשים, טובים יותר. כאובים פחות. לעולם הרפואה יש עוד הרבה מה ללמוד על הריפוי השלם של הסובלים מכאבים כרוניים.

במצב היום, אפשר להתנחם רק בקיומה של רפואה פרטית, שלמרות שאינה מושלמת, היא טובה לאין שיעור מאחותה הציבורית. כך או כך, אחד הדברים החשובים שלמדתי הוא שאסור לי להפקיר את עצמי בידיהם של מטפלים כאילו אני בדרך לגרדום. כמו בכל דבר בחיים, עלי למצוא בעצמי את הפיתרון שמתאים לי, בעזרת הליכה למטפלים שונים, התייעצויות, הצלבת מידע, קריאה וניסיון אישי. כך לאט לאט, התחלתי לפתח לעצמי את ״קוקטייל״ ההתמודדות עם כאבי גב. הרי הוא לפניכם: 

1. אבחון אבחון אבחון – תתארו לכם שאחרי 4 שנים תגלו שבכלל סבלתם ממשהו אחר, שאתם לא צריכים את המדרסים האלו או שיש טיפול ממש טוב לבעיה שלכם. שווה לוודא שאתם יודעים, במידת הניתן, ממה בדיוק אתם סובלים. 
2. פעילות גופנית מותאמת. הכאב מצמצם את מרחב התנועה והחיים. אל תיכנעו לזה. בנו תכנית אימונים שתאפשר לכם לחזק את הגוף והשרירים, אתם תזדקקו להם. 
3. תרופות אנטי דלקתיות ומשככי כאבים – לא צריך, כמוני, ללכת עם ראש בקיר. כשכאב קשה מנשוא, קחו כדור. עזרו לגוף שלכם במלחמה, תנו לעצמכם לנשום.
4. התאמת מרחב המגורים והעבודה לכאב – תשקיעו זמן ומחשבה בעיצוב המרחבים שבהם אתם מבלים שעות ארוכות כדי שיתאימו לכם. תדמיינו שאתם בכיסא גלגלים וצריכים שכל הסביבה שלכם תתמוך בכם, זה בערך המצב. 
5. שינוי הרגלי החיים – שעות שינה, מנח של הגוף, יציבה נכונה, שינה טובה, מזרון שמתאים, הקפדה על תזונה ושמירה על משקל, יכולים לעזור מאוד בנשיאת משא הכאב. 
6. רפואה פרטית ולא ציבורית – זה יהיה שווה את הכמה אלפי שקלים. לכו לרופא, ואז לכו לעוד רופא. אל תנוחו עד שהרגשתם שפגשתם באנשי המקצוע הטובים ביותר, אתם זקוקים להם, כי הבעיה שממנה אתה סובלים היא מחלה חשוכת מרפא. 

ה

בסופו של דבר, אחת הבעיות של כאבי גב, היא שאתה תמיד לבד בסיפור הזה. אתה מנסה לשתף ולהסביר אבל זה כל כך קשה. אין תסמינים ברורים. אין שם למחלה. אין דרך לעזור למי שסובל ממנה (בכל מקרה, תמשיכו לעשות מסז׳ים לחברים שסובלים, זה תמיד טוב). אתה נראה רגיל לגמרי, עד שזה נשבר. לכואבי גב אין מקל הליכה או כיסא גלגלים. אין להם את אות הקין המסמן את סבלם. כל אחד מהם בטוח שהוא יחיד ומיוחד בכאבו, בודד בסבלו. רבים מהם גם לא משערים כמה רבים הם. 

המצוקה הפסיכולוגית מחריפה עם השנים, ומלווה גם בתחושות אשם. אם בתחילה פניתי למידת החרמים, הרי שעם השנים הלכה ושלטה מידת הדין. מחשבות בסגנון ״אם הייתי נזהר יותר זה לא היה כואב כל כך״, ״אם הייתי מתאמן יותר הייתי מרגיש טוב יותר״. הגוף כגבר מכה. 

נהייתי מומחה בהרמת חפצים מהרצפה באמצעות הרגליים. אני מגיע לרזולוציה של קליפת ענב. אני מסתכל על סרטונים של קופים בג׳ונגל בקנאה. מביט בתינוקות ורוצה להיות כמותם. רואה נינג׳ה ישראל וסרטוני ספורט אקטרים של ספורטאים וחש צביטה בלב, נבוך מול גברים שלעולם לא אהיה כמוהם. ויתרתי על גלישה, על כדורסל על טרקים בהרים ועל שחיה (כן, זה גם כואב לי). אני פוחד לקפוץ באוויר, ולמעשה לא מצליח לרחף יותר מכמה סנטימטרים. עולם שלם של חוויות נגזל ממני בידי אותו גב ארור. 

אני רחוק מלהיות המאצ׳ו  ישראלי הקלאסי, אבל כאבי גב פוגעים קשה גם בדימוי העצמי. הנפש מטמיעה את המצב של הגוף, היא מתחילה להגביל את עצמה, לפקפק בעצמה ובעוצמתה. בתוכי, אני חש, שוכנים עוד זרמים אבולוציוניים תת קרקעיים המצווים עלי להיות דרוך לקרב, להגן על משפחתי ולצאת לצוד. אבל מול אותם כוחות טקטוניים עלומים אני ניצב עם ידיים פרושות לצדדים והבעה של כניעה על פניי. אפילו מילואים אני לא יכול לעשות. אבל בעולם הגברי שאנחנו חיים בו, אין מקום לכאבים האלו, אין מקום לתלונות. כל אדם לעצמו, כל אישה לעצמה. כל שנותר הוא להתנחם בנחמת טיפשים על כך שגם הרמטכ״ל לשעבר, בני גנץ, סובל מכאבי גב. 

יובל נח הררי טען ב״קיצור תולדות האנושות״ שמהפיכת החיטה התחילה את כאבי הגב. שרתמנו את עצמנו לאורח חיים שזר לגוף האנושי. התקבענו, הפסקנו לזוז. התחלנו להתכופף למרות שהיינו אמורים ללקט ולקטוף את פירותיהם של עצי גן העדן. במקום זאת קוללנו בשעבוד לאדמה הארורה שממנה באנו. הוכפפנו אליה, לסרקופג הזה שמושך אותנו כל הזמן אליו. בהמשך התווספו המחשבים והסמארטפונים שלמעשה מאיימים לאיין את הצורך בפעילות גופנית באשר היא. 

קל להזדהות עם האבחנה שלו. המחשב כחיטה המודרנית. מסך שמשעבד את הגוף למנח שלא טבעי לו. זה לא שלא ניסיתי. מאז הסגר הראשון אני עובד בבית. הנדסתי לעצמי פינת עבודה מותאמת אישית. המחשב והמסך מונחים על ערמות ספרים עבי כרס. הכיסא, שנרכש בלא מעט כסף, נעול על המנח המדוייק ששומר יחסית על גב זקוף, וגורם לכך שהעיניים יהיו בדיוק מול המסך. אני עושה הפסקות והתמחויות כל 45 דקות. אבל אחרי כל זה, נותר רק גוף שלכוד בכאב שלו, נפש אדירה הנתונה בסוגר הכאבים. כמו ג׳יני במנורה עקומה קטנה ומשומשת. מה יישאר מהגוף שלנו אחרי כמה עשרות שנות מסכים? למה בכלל צריך גוף אני שואל את עצמי? אם גם ככה רוב הפעילות שלנו במהלך היום מתבצעת מול המסך. אני מנחם את עצמי שהאנושות פוסעת היום במסלול המהיר לסייבורגיות, עוד נבואה נוח הררית. שעוד מעט וכולם יוותרו על הגוף שלהם, וניוותר רק מוחות מחוברים למכשירים חכמים. כאבי הגב יהיו להיסטוריה רחוקה. 

ועוד ברוחו של הררי, אני מדמיין את עצמי לפעמים צייד לקט, רץ עירום עם אחי הניאנדרטלים ביערות העד של אירופה. מדלגים על ההרים ומקפצים על הגבעות. הוי, חיטה ארורה. 

ו

רק אחד המטפלים, כך סיפרתי, הרים ידיים. הדברים נכתבים לשבחו כמובן. הוא הבין שהוא יכול לסובב, למתוח, ללחוץ ולדחוף כאוות נפשו, אבל הכאב לא יתרגש מזה. הוא הבין שצריך לחזור לבסיס: אבחנה נכונה. הוא הפנה אותי לד״ר ארזי משערי צדק (שר״פ חברים, רק שר״פ), שהציג, לראשונה, תיאורה שמסבירה את הסינדרום שממנו אני סובל, סינדרום חשוך מרפא בעל השם הבלתי אפשרי: דלקת החוליות המקשחת, או בשמה הלטיני הקליט יותר: Ankylosing spondylitis. 

בישראל ישנם כמה אתרים איזוטריים למדי שעוסקים בדלקת הזו ובאחיותיה. בכולם מסופרות אותן מעשיות על דלקת אכזרית שעשויה לחסל את איכות החיים של גבר בוגר. הטיפול המומלץ: תרופתי והתנהגותי. ההיפותזה של ד״ר ארזי הובילה אותי לראומטולוג מומחה, שהעניק לי מרשם לכדורים נוגדי דלקת. כדורים שתפקידם הוא לומר לגוף די, אין לך במי להילחם, תפסיק להיאבק בעצמך. קשה לי להסביר מהו האפקט של הכדורים האלו. אני מגיע מבית שמתנגד לחיסונים וכדורים. מעולם לא נטלתי אקמול, אופטלגין ושות׳ (בעניין החיסונים אני כופר בתורת אימי). את הכדור נוגד הדלקת נטלתי בתקופה שבה הכאב היה חזק כל כך, שבמהלך יום העבודה גנחתי גניחות אימים כל כמה דקות, מול עיניה הדואגות של אשתי. הבנתי שאין כבר תכלית ותוחלת לאמונה הזו והחלטתי להיענות להמלצת הראומטולוג. התוצאה הייתה מהממת. בתוך שעה הכאב נעלם לחלוטין. אמרתי לו לאחר מכן שהתחושה הייתה כאילו חייתי כל חיי בכיסא גלגלים, ולאחר נטילת הכדור קמתי ללכת. כאילו ישו בעצמו אמר לי ״קום ולך, אמונתך הושיעה אותך״. חוויה של שחרור, של תקווה ושל חמצן. 

במקביל לנרקולוגיה, הלכתי סוף סוף לבדיקת mri, חזרתי לבדיקות נוספות, הלכתי למאמן אישי שיבנה לי תכנית אימונים מותאמת לסבלותיי. קיבלתי על עצמי להתמיד בשגרת חיים שתקל ככל האפשר על הכאב. המשכתי לעבוד מהבית שרוהט מלכתחילה מתוך מחשבה על הגב שלי, ולראשונה בחיי, חשתי שאולי יש תקווה. 

ז 

שיר הכאב הזה תם והוא מגיע לסיומו. לא יהיה סוף טוב לסיפור הזה, וככל הנראה לא יהיה לו סוף בכלל. אולי האמצע שלו לא יהיה נורא כפי שהיה. 

את מרחב החיים שלי שיניתי. אבל כשאני מסתובב במרחבי החיים הציבוריים אני נחרד מכך שהם אינם לוקחים בחשבון שבקרבנו מסתובבים אנשים ונשים שסובלים מכאבי גב. תחנות אוטובוס, מושבים ברכבות, ספסלים בגינות ציבוריות, כיסאות המתנה למשרדי ממשלה ולפעמים גם כיסאות משרדיים. רבים מהם לא עוזרים וחלקם הגדול מגבירים את כאבי הגב. האלמנט האורתופדי נעדר לחלוטין מתכנון סביבת החיים שלנו. הגיע הזמן לשנות את זה. 

הגיע הזמן לשנות גם את האופן שבו הרפואה מתייחסת לכאבי גב, ולתת מענה מעמיק ונרחב לשאלת אורח החיים. הגיע הזמן שמעסיקים יפעלו לעצב סביבת עבודה שמתאימה גם לעובדים הסובלים מכאב. הגיע הזמן לשים לב לבעיה הזו. אתם יודעים מה, לעזאזל, הגיע הזמן שיהיה מותר להתבכיין ולבכות. 

בכל זאת, כואב לנו.