החלטתי להתנסות בהוראה בתיכון. לא היה לי מושג למה אני נכנס

"אני לא יכול יותר! אני שונא ספרות", זעק לעברי אחד התלמידים הבעייתיים, נעמד ודוחף את השולחן ברגע של תסכול. פעם חששתי שהוא עוד עלול לדקור אותי באחד השיעורים. עכשיו יכול להיות רגע מתאים, בדיוק כשנשבר לו הזין מהשיעור שלי. אבל למדתי להכיר אותו, ולדעת שזו דרכו להביע רגשות. הבטתי בו משועשע. "תירגע, שמור על קור רוח. אלו רק מילים". הוא יצא מהכיתה בטריקת דלת, לאחר שהכריז: "אני עוזב את המגמה". הצטערתי על ההחלטה אבל שמחתי שהצלחתי להפחיד אותו, וקיוויתי שזה אומר שעשיתי משהו טוב. השיעור נמשך.

המשימה שממנה הוא נבהל היתה פשוטה יחסית: לנסות להבין למה תמיד האמא בשירי ערש מספרת לילד שלה על זוועות במקום לנסות ולהרגיע אותו. לא לחינם נבחרה המטלה הזו. ידעתי שהתלמידים אוהבים את ההיבטים הפסיכולוגיים של השיעור. מערכות היחסים עם ההורים העסיקו אותם מאוד. שירי ערש (כמו אלו שכתבו יהודה עמיחי, אלכסנדר פן למשל, וכפי שיהודים שרו בבלקן במאה ה-16 ) נראו לי כמו הזדמנות מצויינת לנסות ולחבר אותם לתחום הידע הארכאי שאני כל כך אוהב: ספרות. בסופו של דבר התלמיד המוחה לא מימש את האיום ונשאר בכיתה. הוא הפך לאחד התלמידים המוערכים עלי.

הקרב לא היה קל. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. כדי לעניין את התלמידים הייתי זקוק לא רק לפרויד, אלא גם לפרובוקציות.

את השיעור שלאחר מכן פתחתי בכך שהשלכתי תנ"ך על הרצפה. זה לא היה תנ"ך, כמובן, אלא ספר של עגנון שאמרתי להם שהוא התנ"ך. הם היו בשוק, והבעות האימה והפחד שעל פניהם התגברו כשדרכתי על הספר. אחד מהם ניסה להמריד את הכיתה ולצאת החוצה ולדווח למנהל בית הספר על ההתנהגות הנלוזה שלי (הערכתי אותו מאוד על כך, ובזתי לפחדנים שהיססו לנקוט פעולה נגד מה שנראה להם כהתנהגות פסולה של מורה). אחד התלמידים האחרים, שהתגאה בכך שלא קרא ספר מימיו ושלמדתי לאהוב מאוד, הטיל ספק בכך שמדובר בתנ"ך. בפעולה נועזת הוא חילץ את הספר מתחת לכף רגלי, דיפדף בו והכריז בהפתעה: "זה באמת התנ"ך!" הסתכלתי בו משועשע, כשאני מנסה להבין איך הוא קידם את ש"י עגנון לתפקיד מחבר ספר הספרים. לאחר ששאלתי אותו לפשר המסקנה שלו, התברר שהוא פתח בקטע שמדבר על תפילת מנחה בכרך של "ימים נוראים". מנחה, יצחק, אלוהים – Same Same. הדרך מכאן להנחה שמדובר בתנ"ך, הייתה, כמסתבר, קצרה.

החזרתי את התנ"ך מאת שי עגנון אל מתחת הנעל שלי. הרוחות בכיתה געשו, אבל אני לא ריחמתי. "זה רק מילים, קצת דיו על נייר, מה אכפת לכם שאני דורך על זה?" שאלתי בעודי מועך את הספר עם סוליית הנעל המזוהמת שלי. רציתי לסחוט מהם תגובה, אבל הם לא מצאו מילים להשיב לי. ראיתי את העיניים שלהם מאיימות לצאת מהחורים מרוב תסכול והבחנתי ברצון שלהם לומר משהו. זה היה נראה כאילו יש להם מחסום תוך גרוני שחוסם את כל המילים מלצאת לאוויר העולם. זה נמשך כמה דקות עד שהבנתי: הם פשוט פחדו ממילים. פחדו להשתמש בהן ופחדו מהכוח שייחסו להן. בעיניהם, למילים יש כוח מאגי, דווקא בגלל שהן זרות כל כך לעולמם. כל הספרים בעיניהם הם כמו תנ"ך: זרים ונשגבים. כל הספרים נכתבו בסיני. כמו בימי הביניים, לשיטתם מילים הם נחלתם של מלומדים, כהנים וחכמים – בטח לא שלהם. לכן יראת הקודש, ולכן הם צמצמו את השימוש במילים למטרות אינסטרומנטליות, כאמצעי ולא כמטרה.

הם בכלל לא קוראים ספרים, כפי שהתוודו בפני בשיעור הראשון, כשעימתתי אותם עם אמירתו הידועה של דוד "לא קראתי ספר כבר עשר שנים" ביטן. לא קוראים בכלל. הם אמרו את זה בלי בושה, לי, המורה שלהם, שביליתי את מרבית שנות ילדותי בספריה העירונית. "אז למה באתם למגמת ספרות?" הקשיתי. הם היו בכיתה י', הנחתי שהיו להם אפשרויות נוספות שאינן כוללות דיון בפילוסופיה של אלבר קאמי ועיון בשיריה של לאה גולדברג. התברר שטעיתי. בבית הספר שבו לימדתי התלמידים היו חייבים לבחור בין ספרות, תנ"ך והיסטוריה. "חשבנו שספרות יהיה הכי הקל", הם הבהירו. אכלתם אותם, אמרתי בליבי בקול דממה דקה.

סודות מחדר המורים

בית הספר שבו לימדתי נמצא באחד ממחוזות הפריפריה הישראלית שאינה משתבחת עם הזמן. הגעתי אליו כמורה מחליף של תלמידי מגמת ספרות בכיתה י'. למרות שאינני מורה במקצועי העובדה שלרשותי תואר בספרות וניסיון בהרצאות מול קהל הובילה לשידוך. אני מודה שתמיד זלזלתי במקצוע ההוראה שנתפס בעיני כמחסה לשפנים שלא רצו ללמוד מקצוע אמיתי. לא ידעתי שההתנסות הקצרה כמורה מקצועי מחליף תשנה את דעתי על המלאכה הזו. עבדתי כעיתונאי וכדובר, חייתי את העבודה שלי 24/7 והזעתי יותר מאתונו של בלעם. אבל שום דבר מזה לא קשה כמו הוראה. כיום אני סבור שמדובר באחד המקצועות הכי קשים שיש.

מנהל בית הספר הוא אדם מרשים שנטל על עצמו להזרים דם חדש למקום ישן, ולהפוך את בית הספר המכוער למראה למוסד חינוכי, אסתטי, אוונגרדי ופורץ דרך. בשעה שהצטרפתי לעגלה הנוסעת המהפיכה שלו כבר קרמה עור וגידים. בית ספר שמתנהל אחרת, שיש בו חופש אמיתי ותשוקה אמיתית ללמד בדרכים שונות ומגוונות.

התלהבתי מהחזון (ועודני מתלהב), והחלטתי להצטרף למשימה. החלטתי להסתער ולהשקיע את כל כולי. באותה העת ניסיתי להתקבל לעבודה הראשונה שלי בחברת היי־טק, אחרי סיום קורס תכנות. עד שאמצא עבודה, סיכמתי עם המנהל, אתנסה גם בהוראה. וכך מצאתי את עצמי, אורח לרגע, משקיף מן הצד, במלחמת החפירות וההתשה המתנהלת מאז ומעולם בין מורים לתלמידים.

למרות שמעולם לא חלמתי להיות מורה, תמיד התעניינתי בחינוך. כנראה זה קשור לעובדה שכל המורים שהיו לי היו גרועים. בית הספר בשבילי היה מרחב אבוד, נטול דמיון, חונק ומשמים. אני תולה במורי את העובדה שההתפתחות היצירתית, האינטלקטואלית והרוחנית שלי התחילה רק בגיל 19. המורה למתמטיקה שלי היה איש נבזי שהקריא תרגילים מתוך דפים מצהיבים ומקומטים, והקדיש את מאמציו להשנאת המקצוע (הוא קיבל את שלו, כשמרחנו לו מדי שבוע חמאה על הלוח). המורה לאנגלית הייה אישה משונה, שעמיתי לכיתה נהגו להתעלל בה בדרכים אלגנטיות ויצירתיות (קליפות תפוזים הושלכו וישבנים נחשפו). המחנך שלי מעולם לא הביע עניין כלשהו בי ובחיי, ויתר המורים היו אנשים נטולי מעוף, עייפים ויגעים. ספרות, אגב, לא למדנו בכלל.

בשנה האחרונה קראתי לא מעט כתבות על חינוך. אגב, רובן עסקו בנושאים שנראים לי לא חשובים ולא באמת חלק מסדר היום החינוכי: הדתה, שוברים שתיקה, וכל מיני שדים מומצאים ששר החינוך היוצא ומבקריו אוהבים לדוש בהם. עניין אותי מה קורה מאחורי הקלעים של זה. הנחתי שמדובר בדיונים שאינם מעניינים את "הנוער שלנו". אבל רציתי לבדוק את השטח. ספוילר: במבט חפוז ניכר שאת הנוער של היום לא מעניינים יחסי דת ומדינה ומאבק הטיטאנים המרתק בין "יהודית" ל"דמוקרטית". לא אכפת להם מאלאור אזריה כשם שלא אכפת להם מאבנר גבריהו. למעשה, על פני השטח מעטים מאוד הדברים שלנוער שלנו אכפת מהם.

יצאתי לדרך. הכנתי מצגת יפהפייה והגעתי לחבל ארץ מיוזע ושכוח אל במטרה לדבר על ספרות ועל החיים. במבט ראשון עלה הרושם שהמצב בכי רע. כולם באינסטגרם, כמעט אף אחד לא בפייסבוק, הס מהלזכיר טוויטר או כל רשת חברתית שמכילה טקסט ולא תמונות. כשבשיעור הראשון לקחתי להם את הסמארטפונים, תלמידה אחת אמרה לי: "רגע אחד, אני מעלה סטורי". היא סירבה למסור את המכשיר עד שחשה סיפוק מהסלפי (הכוונה למאסטרפיס הפוסטמודרנית שהעלתה, יצירה בשם DuckFace, חולצה קצרה מדי על רקע כיתת לימודים ומזגן).

מהשיעור הראשון יצאתי בתחושות מעורבות. מחד, הרגשתי שהם התעניינו במורה המשונה שלפניהם, שריצד משקופית לשקופית במצגת בהיסטריה משעשעת. מאידך, הסתננה ללב תחושה שחומה של זרות נפרשה ביני לבינם, כאותן החומות שנפרשות בין הורים לילדיהם, ובין פעם להווה. היה ברור שהנוער של היום, העתיד של המחר, לא מתעניין באקטואליה ולא קורא ספרים. נו שוין. עם זה עוד אפשר לחיות. אבל העניין הוא שלעתים נדמה שהם בכלל לא חושבים. שהפעולה המנטלית הזו לא מתקיימת, שלא קורה דבר עם גלגלי השיניים במוח והם פשוט מוטלים באחת הפינות שבראש, מעלים חלודה וזנוחים כמו גדר הברזל שהקיפה את בית הספר. חשבתי בהתחלה, ואני מניח שיש אנשים שמאמינים שזוהי המציאות – ששום דבר ביקום לא מעניין אותם. כלומר, שום דבר חוץ מאותה טאוטולוגיה קיומית של האני והעצמי שלהם, חוץ מאותו רחש־בחש שמתנהל בעיקרו ברשתות החברתיות. בחשיבה המאובנת והמקובעת שלהם הם הזכירו לי את החת"ם סופר שקבע כי חדש אסור מן התורה. התגובה לטקסטים שונים ולא מוכרים או למטלות מחוץ לשורה נעו בסקאלת הרגשות הנרחבת שבין "אמאל'ה" ל"איזה פחד". כאילו שמרו נפשם מן השורף, מן החותך מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים כל מה שחרג מהמוכר והסמוך נתפס כעוין. הסקרנות, התכונה החשובה ביותר לתלמיד, נעדרת, ואיתה כל יכולת לנהל שיח מעמיק, מעניין ומקורי.

בחדר המורים הסתובבו קולות דומים. היו כאלו, מעטים מאוד, ששמחו על התובנות שלי (הם לא יודעים להתבטא, הם לא חושבים וכו'). הם מיהרו לשפוך את לבם כשעל פניהם תחושת גילוי ארכימדית: "פשוט אין להם כבוד לכלום!" הסבירו לי, החדש. הנהנתי. ידעתי כבר אז, אחרי כמה שעות לימודים, שזה לא העניין. אבל העדפתי לשתוק. הדימוי שלי של חדר המורים הוא היה כמו הקריה של בוגי יעלון. הכנתי קפה דוחה וניגשתי לתחנת האוטובוס. שעה וחצי נסיעה מהפריפריה שכוחת האל הזו לעיר הגדולה. זמן מצוין לחשוב ולהסיק מסקנות.

בדרך חזור מילאו את מוחי פלשאבקים מהשיעור הראשון. האופוריה הקלה שמילאה אותה במהלך שלוש שעות של אינטראקציה עם התלמידים נגוזה, ותחושת תסכול החלה למלא את החלל. בין שלל עיסוקי אני מרצה ונהנה מאוד לדבר מול קהל וללמד. אבל מולם, בכיתה, הייתי עצבני ומתוח. בחלקים גדולים של השיעור הם הפריעו ולא היו מרוכזים. לא נגענו בשליש ממה שרציתי. הרגשתי שהם מנהלים לי את מצב הרוח. שאני במניה דיפרסיה לאורך השיעור בהתאם לנכונות שלהם להשתתף ולתרום. "אולי הייתי צריך ללמד בבית הספר של חננות במרכז", חשבתי לעצמי. איזה מוסד אנתרופוסופי של לבנבנים, לדבר עם נערים שרוצים לדבר. ללמד ילדים שיודעים איך לשאול. המפגש הראשוני היה באמת קצת מייאש. הם התאימו יותר מדי לסטיגמה שהיתה לי עליהם. השיעור השני היה גרוע בהרבה. עברתי בהיסטריה משקופית לשקופית מבלי שאצליח לגרור דיון משמעותי. הם הפריעו בלי סוף ובשלב כלשהו פשוט הפסקתי לדבר ועצרתי כדי לחשב מסלול חדש. הבנתי שאני עושה משהו לא נכון. ניסיתי להרגיע את עצמי. זה לא ממש עזר.

תחושות קשות ליוו אותי בנסיעה חזור, אבל גם אאוריקה קטנה הבליחה במוחי. שילוב של החלטה וקביעה: ככלל תניח שהבעיה היא בצד שלך ולא בצד שלהם. הם לא רעים, המשכתי לשנן לעצמי. הם רק ילדים. יש להם יכולות מסוימות, שאיפות מסוימות ואי שם, גם תחומי עניין מסוימים. נסה למצוא אותם ולדבר אליהם. עזוב את הכוונה שלך להעביר סמסטר אקדמי שמדבר על היחס בין ספרות לאמת, בין כתיבת קוד תכנות לבין השפה העברית ובין פרוזה לשירה. עזוב את כל התוכניות כולן, ונסה להבין מי הם האנשים הקטנים שיושבים מולך ומביטים בך בעיניים אדישות למחצה.

נזכרתי בלימודי האקדמיים ובהלך המחשבה שהתגבש בתקופה ה"קלאסית" – הלך מחשבה שאומר שיש סל ידע שכל איש נבון צריך לדעת אותו. גם אני, כמורה לספרות, הייתי חלק מאותו סל ידע. מצופה ממני, כך הנחתי, ללמד את עגנון לילדים. מצופה ממני ללמד אותם "דקאמרון" ואת גתה ודוסטויבסקי ולדון בנושאים נשגבים כמו "איפיון הדמות", סטרוקטורליזם ואנאפורות. בשעת פטירתו של עמוס עוז, למשל, הבנתי שעלי לצטט קטע מתוך "סיפור על אהבה וחושך" (ניסיתי את הקטע המהמם על זלדה, לא הלך). לאורך השנה עמדה מולי דמותה המדומיינת של המפמ"רית שחוקרת אותי שתי וערב: "אבל לא לימדת ביאליק?!" (בסוף דווקא תפס יפה, מתברר ש"על השחיטה" עדיין רלוונטי). החלטתי לזרוק את כל זה לפח. אני יכול להיאבק איתם, לאלץ אותם להקשיב לי כשאני מנופף באיום הציון בבגרות. לא פחדתי מעימות וניהלתי איתם לא מעט מאבקים במהלך השנה. אבל קיוויתי שיש דרך אחרת.

פחד, תיעוב ודודו פארוק

לשיעור הבא הגעתי לחוץ קצת פחות, וגמיש קצת יותר. ויתרתי על המצגת ועברתי לאולד סקול: דפי נייר ושיחה בלתי אמצעית ביני לבינם. ניסיתי להוריד קצב, לתת להם להתבטא, לשמוע אותם. היה תענוג. פתאום מתנהל בכיתה דיון על אדיפוס ועל הורות. פתאום הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", מעורר שיחה עירנית של 20 דקות. פתאום התחילו להתבהר פרצופים שונים, דמויות שונות וקולות שונים. קלטתי שאני מופקד על חבורה תלמידים נבונה למדי, חריפה לפרקים, מצחיקה ומפתיעה. לא ראיתי בקהל זוכה עתידי אפשרי בפרס נובל לספרות, אבל גם לא הבחנתי באף מטומטם. טיפה אדישות בשמאל, הרבה ריטלין במרכז ומעט מופרעות בימין. מיני ישראל. יותר מכך, התחלתי לחבב אותם. התחלתי לחכות לתשובות שלהם, לרגעים הנדירים האלו שבהם אני מסתכל במבט פנורמי על הכיתה ורואה כיצד גרמתי ל–14 תלמידים לעבוד, לחשוב, לדון ולכתוב.

תן לזה לקרות, אמרתי לעצמי. שכח מהתוכנית. פתאום זו משתפת בסיפור אישי וכואב, פתאום ההוא משתף שהוא מתעניין באסטרונומיה, פתאום זה, שכתב לי שהסוד הגדול ביותר שלו הוא שאף אחד לא יודע מתי הוא מאונן, מתגלה כאחד התלמידים המבריקים בכיתה.

היו עוד הרבה רגעים קשים. תלמיד שעזב בטריקת דלת כי לא הסכים להפקיד אצלי את הסמארטפון, תלמידים שאיימו לעזוב את המגמה (נמושות, כולם נשארו) והכי גרוע: תלמידים שפשוט ניתקו מגע. הם זקוקים לחום, הבנתי מתי שהוא. הרבה אהבה ואמונה ביכולות שלהם. משהו בצורת החיים הכה שונה שלהם מרגיל אותם לאיזו קהות חושים, לאיזה דימוי עצמי מסוים. למרות כל הריאליטי והרגשנות והיחנאיות ברשתות החברתיות, הם חיים בעולם די קר. עולם שבו לא אומרים לבן אדם מחמאה אמיתית מהלב, או לא משתפים בכאב. אט אט הפכה הספרות לכלי. כלי של תקשורת ביני לבינם, וכלי, כך קיוויתי, לתקשורת בינם לבין עצמם.

לפי האמונה היהודית שקדמה לסרט "מטריקס", העולם בנוי ממילים. השולחנות שעליהם הם חרטו קללות גסות, הרשתות הקרועות נגד יתושים שיצרו תחושת מחנק תמידית בכיתה, המוהוק של הבנים והקוקו הגבוה של הבנות, כולם מורכבים ממילים שהן אבני התשתית של העולם. הספרות היא רק שער לממלכה הנסתרת הזו שבה אש שחורה מרקדת על פני האש הלבנה. לפי ביאליק, המילים הן אלו שמכסות על התוהו שעדיין זורם מתחת לקיומנו, אלו שמשאירות את הארי בסוגר. זה העולם שרציתי להנחיל להם, וככה גם תפסתי את הספרות עצמה, לא כמטרה, אלא כאמצעי, להכרת העולם, להכרת עצמם ולמפגש ביני לבינם. שהרי כולנו מורכבים מאותיות, ממילים ומחשבות, ומשמעות הדבר היא שכולנו יכולים לתקשר באמצעות השפה הקדומה שנמצאת בתוכנו ומסביבנו. "אתם לא יודעים לקרוא ולכתוב", הטחתי בהם בהתחלה. "אנחנו מתחילים מבראשית".

ובאמת התחלנו ב"בראשית ברא אלוהים". ניסיתי לשכנע אותם שאפשר לכתוב סיפור מרתק בשבע מילים. לאחר מכן הם התבקשו לעשות זאת בעצמם. מעטים הצליחו. למרות תבונתם, היה להם קשה להפעיל את הדמיון לפי דרישה. רק בהמשך השנה הבליחו ההברקות.

מבנה השיעור היה כך: שעתיים ראשונות "לומדים לקרוא", מתמודדים עם טקסטים ומנתחים אותם. בשעה השלישית "לומדים לכתוב", להתבטא וליצור. עם הזמן, כשנוצרה בינינו תקשורת התחלתי ללמוד אותם. המטלות שהם קיבלו הפכו להיות מותאמות באופן ספציפי אליהם. הבנתי שעלי לכתוב בשפה ברורה מאוד כדי שהם יבינו, שהם מחפשים מסגרת יציבה בתוך התוהו ובוהו האינסופי של השפה. התחלתי להבין את הפחד שלהם מממלכת המילים. עד כמה מרתיעה, למי שאינו מורגל בכך, עשויה להיות המטלה הפשוטה הבאה: כתוב כל מה שעובר לך בראש במשך 10 דקות.

וזה הגיע. השינוי. פתאום התלמיד שאיים לעזוב את המגמה, מפצח במשפט אחד את כל השיעור המיוחד שהכנתי להם לפורים. הממזר קלט הכל תוך חמש דקות. פתאום, בשיעור ה"כתיבה" התחילו לזרום מחשבותיהם לתוך הפנקסים שקניתי להם בתחילת השנה. זיכרון ילדות ראשון, חלום מהשבוע הקודם, דברים שהיו רוצים לומר לפסיכולוג שלהם, כתיבת זרם התודעה ועוד. ככל שהעט נשאר על הדף, ככל שהאצבע נשארה על המקלדת, התחילו לצאת אוצרות. אין תלמיד שאין לו שעה שבה הוא מאיר באור יקרות. לא היה תלמיד אחד שלא הצליח לסקרן, לרגש ולהפתיע אותי במהלך השנה.

זה לא היה "סיכון מחושב" עם מישל פייפר, וגם לא "לאדוני באהבה". אפילו לא "ריטה" (סדרה על מורה דנית בנטפליקס). לא היה קתרזיס מטורף במהלך השנה ולא נכתבו בכיתה יצירות מופת ספרותיות. אבל זה לא עניין אותי. הרגשתי שאנחנו מצליחים לדבר, ובכך, נעזרים סוף סוף בשימוש המקורי של שפה, שהיא הבסיס ליצירה הספרותית.

ניסיתי לחשוב איך הם יזכרו את השיעורים האלו בעוד חמש שנים, בעוד עשור. להתנתק מההקשר הסמנטי המלחיץ והמיותר של "בגרות", "חומר", "הערות לתלמיד" ולהתבונן אל הנצח. האם אבלע בתוך בליל המקצועות וההוראות, האם כל שיזכרו הוא איזה מונח מקצועי אקראי וחסר פשר כמו "פורמליזם" או "סינקדוכה"? או ששיעור ספרות ייזכר אצלם באור אחר, כפינה של מחשבה נקייה, הקשבה וניסיון להבין ולהתבטא, לשמוע, ללמוד וללמד? החלטתי שאני בוחר בנצח, מתנתק מכבליה של המפמ"רית המדומיינת ומתחבר לעם. החלטתי באותה נשימה שאהיה טוב איתם, שאפרגן ושאתן בונוסים על מאמץ ולא על תשובה נכונה (האמת שלא היו תשובות נכונות בשיעורים שלי, כנראה בגלל שהשאלות לא היו "נכונות").

"מה אתה אומר על פחד ותיעוב בלאס וגאס?" שאל אותי אחד הנבונים שבחבורה, "כדאי לראות?" חייכתי, מרוצה. "ברור. סרט חובה". התרגשתי מעצם העובדה שהוא רואה בי אוטוריטה תרבותית ושמחתי על הבחירה בסרט הנהדר הזה. עם אחר ניהלתי דיון על דודו פארוק, אחרי שצפיתי מרותק ומבועת ב"ערק ערק ערק יא בת זונה". אחת התלמידות האהובות עלי כתבה סיפור מהמם על עצמה, במשימה שבה התלמידים היו צריכים להמציא סיפור שקשור לתמונה באינסטגרם שלהם. אחרים שיתפו בסיפורים אישיים, ניסו לכתוב סיפורים משל עצמם, ניסו להבין מילים עתיקות שהונחו לפניהם, ובעיקר, חשבו. משהו נפתח. היו חילופי חומרים, היתה תקשורת והיתה שפה. היה מקסם ילדות והיתה גם סערה.

תמיד יגידו שהנוער חרא. תמיד יגידו שפעם היה יותר טוב. סבתי המנוחה סיפרה שבבית הספר שבה לימדה תלמידים היו יושבים "שקטים, ישר כמו סרגל, בלי להוציא מילה". זה אולי היה מתאים פעם, היום זה בעיקר רלוונטי לשער מנשה. הנוער הזה, הדי מושמץ, לא הגיע ממאדים, אלא בא מאיתנו, הורים ומורים. הם נולדו לעולם שיצרנו להם, ואם הצמח לא פרח כמצופה, צריך לבדוק קודם כל את הערוגה ואת החשיפה לשמש. בכל מקרה, אני משוכנע שזה לא המצב. שאם מסתכלים מקרוב, רואים שהם שונים, אבל לא פחות טובים. יש להם חוכמה שלא היתה לי בגילם. יש להם עיניים שרואות הרבה יותר ממה שהם מוכנים לדווח עליו. וגם, יש להם לב טוב.

אני לא נאיבי. ייתכן שוויתרתי להם, ואולי גם לעצמי. אני חושב שלא, אבל זה לא משנה. הסיכון הזה כדאי בעיני. ברור לי שאני מעדיף פסקה אחת פחות ב"חומר" ויותר תקשורת עם התלמידים. מעדיף את הדבר הזה שנוצר ביני לבינם, ומעדיף להאמין בהם, ב"ילדי הקקה", שיודעים לאכזב, אבל בעיקר להפתיע לטובה.

ויש לי גם כמה מסקנות אופרטיביות:

1. לא ברור לי איך זה לא קרה עדיין, אבל אין לי ספק שבית הספר צריך להיות מרחב נטול סמארטפונים. מנכ"ל משרד החינוך צריך להוציא חוזר בהול, שקובע שמרגע שתלמיד נכנס בשערי המוסד, הוא צריך להפקיד את המכשיר במקום ייעודי ולקבל אותו בסוף היום. זו ההזדמנות הגדולה שלנו כהורים, כחברה וכמדינה, לעשות הבדל. לקרוא תיגר ולשחרר את הנוער היקר שלנו לכמה שעות של חופש מכבלי המסך. חוץ מזה, שזו גם הדרך היחידה לנהל שיעור רציני.

2. נראה לי שהגיע הזמן לעשות Reshuffle בכל הגדרת המקצועות הנלמדים בבתי ספר. להפסיק לפרק אותם לגורמים ולהתחיל לבנות אותם לפי נושאי על. למשל: לכלול את מקצועות הרוח, הבנת הקריאה, הלשון והכתיבה תחת מקצוע אחד שייקרא "שפה". במקצוע זה יילמדו כל המקצועות בסינרגיה, תוך לימוד ופיתוח של עקרונות השפה, המדוברת והספרותית. באותו אופן ניתן לקבץ את מקצוע הכלכלה, כלכלת הבית והחשבון תחת הכותרת "כסף".

3. בעברי למדתי בישיבה. הלימודים התבצעו בבית המדרש, שהוא אינו אלא חלל גדול ופתוח, שבו אנשים מחליפים דעות, שומעים שיעורים, נחים, לומדים ויוצרים. חשבתי על זה כשכנסתי לראשונה לכיתה. מרחב צר ומגביל וחונק. אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על עיצוב מרחב הלימודים בבתי ספר, ולהתנתק מהתבנית הלא מוצלחת של תלמיד-שולחן-מורה-לוח.

4. ניסיתי להשתמש במשאבים שמעמיד משרד החינוך למורים. האמת שהם די דלים. אין פורומים שבהם משתפים רעיונות, אין ימי עיון ייעודיים לפי מקצוע, אין סילבוסים זמינים מקוונים. הוראה היא מקצוע חי ונושם, וככזו היא צריכה לכלול סיעור מוחות מתמיד בין מורים מבתי ספר שונים, פיתוח מתודות, צבירת מידע וכיו"ב.

 

פורסם במוסף "הארץ".