הכישלון הידוע מראש של בקשת המחילה

סבתא ברכה ז"ל הייתה אחד האנשים החכמים שהכרתי. היא הייתה חשדניסטית מטבעה, ומעולם לא נתנה את אמונה בקלות. הייתה לה יכולת יוצאת דופן לקרוא את הבן אדם שמולה, ולהבין מה הוא מנסה להסתיר ממנה. באזכרה במלאות שנה לפטירתה, בחרתי ללמד משנה ממסכת יומא לזכרה. כמוה, המשנה מדייקת. היא לא מאפשרת לנו לצלול לקיטש הרגיל של בקשת הסליחה והכפרה שאותו אנחנו עוברים בכל שנה, אלא מאלצת אותנו להכיר במחירים הכרוכים בתהליך הכפרה. 

המשנה פותחת בתיאור סוגי אנשים שלא יזכו למחילה גם ביום הכיפורים. 

הָאוֹמֵר: 

"אֶחֱטֵא וְאָשׁוּב, אֶחֱטֵא וְאָשׁוּב", 

אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה. 

"אֶחֱטֵא, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר", 

אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. 

סוג האדם ראשון הוא זה שאיבד את התמימות של תהליך החזרה בתשובה. הוא עורך דין. מתחכם. יודע שניתן להערים על המערכת. יודע שיש את היום הזה שמכפר על החטאים ובונה עליו. אלו האנשים שמעזים לעשות דברים שרובנו לא חלמנו עליהם, רק כי הם יודעים שהמערכת תגן עליהם בסופו של דבר. כמו טייקונים שסרחו ומרצים שנת מאסר בכלא לפני שיחזרו לסורם. המשנה לא מוותרת להם: תהליך החזרה בתשובה צריך להיות אותנטי ולא מתוכנן. בשביל לחזור בתשובה צריך להישבר, להכות באמת על חטא ולעבור טרנספורמציה. כן, כשעושים את זה כל שנה זה מרגיש כמו משחק. גלגל החיים מלמד אותנו שאחטא ואשוב הוא הנורמה. כולנו חוטאים וחוזרים בתשובה. לכן הדגש הוא על המילה "האומר". זהו סוד שכולם יודעים אותו, אבל מי שאומר אותו מראה שהוא ציני לחלוטין. אין צורך לומר שהתשובה היא עירומה. זה תהליך שצריך לעבור אותו מתוך הסכמה שבשתיקה. 

סוג האדם השני שאינו יכול לכפר על חטאיו ביום כיפור הוא מי שניסה לזכות במחילה מהשמים מבלי שישלים את תהליך המחילה בארץ. 

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, 

יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, 

וְשֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, 

אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, 

עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. 

זוהי אחת הקביעות המוסריות הנעלות של היהדות, שמכפיפה את הקרבה לאלוהים ליכולת להתקרב לבני אדם. רק אדם שמסוגל לצלוח את שדה המוקשים של מערכות היחסים החברתיות יכול להיות קרוב לאלוהים. יותר מדי "גדולי תורה", פרופסורים ומנהיגים בימינו הם אוטיסטים חברתיים, לפעמים מאובחנים ולפעמים פשוט מנותקים. המשנה מלמדת אותנו שהדרך לאלוהים עוברת בבני אדם. 

לכאורה, מדובר בתיאור המוכר של תהליך התשובה הקלאסי, שהפך לאחד הערכים החשובים ביהדות. אלא שעיון במשנה מלמד שהקרדיט שניתן לבקשות המחילה שלנו, הן מאלהים והן מבני אדם, הוא נמוך מאוד. בסופו של דבר, עולם הכעסים והמחילות הוא עולם בעייתי שמונע מאגו. כפי שיתברר להלן, מדובר בעולם שבו יש משחק סכום אפס, ורק אחד שורד. מרגע שנכנסו רגלינו בשערי הכעס והעלבון, אין דרך חזרה. 

בקשת הסליחה המשולשת למשל, אחד המנהגים המוכרים בקרב ילדים בימי אלול. המקור למנהג הוא הגמרא ביומא שמצטטת את הסליחה שביקשו בני יעקב מיוסף, אחיהם, אחרי שמכרו אותו למצרים. הדרשה מסתמכת על פסוק שכולל ציטוט של יעקב שהאחים מעבירים ליוסף: "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו". מהחזרה המשולשת על המילה נא, גזר ר' יוסי בר חנינא את ההלכה הבאה: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים. המילה "נא" היא מילת הבקשה והתפילה של התורה. "אל נא רפא נא לה", התפלל משה על מרים. 

אלא שהדרשה מחביאה מסר אחר. עיון בהקשר שבו מובא הפסוק מלמד על כך שהאחים כלל לא ביקשו סליחה מיוסף. 

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו"

האחים חוששים כל כך מתגובת יוסף ומודעים לחומרת מעשיהם שהם מעדיפים פשוט לשקר ולהשתמש בדמות דיוקנו של אביהם כדי לכפות על יוסף את תהליך המחילה. העובדה שמגבלת כמות הסליחות נלמדת מכאן, שופכת אור על הרעיון שמאחורי ההלכה. עולם המחילה עשוי לצאת משליטה. כשתחושת האשם כל כך גדולה, והפגיעה שפגענו כל כך גדולה, אנחנו עשויים לנקוט בדרכים לא כשרות כדי להשיג את המטרה: מחילה. הסיפור הזה מלמד אותנו שגם לבקשת הסליחה יש גבול. צריך להתאמץ, כן, אבל לא להשתמש במסחטה רגשית. הדרשה גם מלמדת אותנו שלכעס תמיד נלווית תחושת פחד. הקורבן מטיל אימה על מי שפגע בו. בזמן מכירתו, אחיו של יוסף היו החזקים ויוסף היה החלש. היפוך המעמדות ביניהם והעובדה שיוסף הוא האיש החזק במצרים והאחים הם שוברי לחם בזמן בצורת, הוא סימבול של היפוך המעמדות שמתרחש לאחר שבן אדם חוטא לחברו. לפני החטא, החוטא חש עוצמה, לכן הוא פוגע בחברו. הוא לא שם לב לקיומו של האחר משום שהוא מלא בקיומו העצמי. לכן, במקרים רבים, הפגיעה באחר מגיעה מתוך תחושת היבריס מסויימת. אלא שלאחר המעשה, כמו לאחר כל חטא, האגו מתרוקן, ואז הנפגע, מתמלא בתחושת צדק עצמית. לפתע הוא הופך לחזק. ההכרה הברורה בכך שנעשה לו עוול ממקמת אותו גבוה בעולם החברתי מוסרי. כעת הוא יכול לבוא בדרישות. כעת מחזרים אחריו. הפחד של האחים מפני יוסף והשינוי במעמדם, מבטאים את הפוזיציה הבעייתית שבה נמצאים הפוגע והקורבן ברגע הכפרה. 

הדבר מפותח בהמשך, כשהגמרא מספרת על ר' ירמיה שהגיע לביתו של ר' אבא כדי לבקש סליחה. הוא נותר מחוץ לביתו של ר' אבא, עד ששפחתו של ר' אבא רוקנה על ראשו את מי השופכין מהבית. בשלב זה הוא קרא על עצמו את הפסוק "מאשפות ירים אביון" והוביל לכך שר' אבא יצא לראות מי זה. לאחר שיצא ר' אבא אמר לו ר' ירמיה כי עכשיו עליו לסלוח לו משום שמימש פסוק אחר, שמופיע במשלי: "נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ". הפסוק מתאר את מצב הכעס כמצב שבו אדם נתון בכפו של רעהו. הכועס, הפגוע, מחזיק בידיו את חייו של התוקפן. זהו אותו היפוך תפקידים שהופיע בחלק הקודם. כעת, הדרך היחידה להשתחרר מהכף (מהמלכודת, מהכלא), היא בהתרפסות. יש כאן סתירה מסויימת להגבלה שהוטלה קודם על בקשת הסליחה. הסיפור הזה מתאר את בקשת המחילה כאקט פוגעני, דקלרטיבי. הפוגע צריך להשפיל את עצמו. לחכות ברחוב עד שישפכו עליו מים מטונפים. הוא צריך להפוך להיות הקבצן של צ'רלי צ'פלין, להתבזות שוב ושוב כדי לזכות ברחמים. גם תיאור המחילה במשלי בעייתי: "ורהב רעיך". התוצאה המבוקשת איננה השלמה ופיוס, אלא רהב, גאווה. כדי להשיב את תחושת החשיבות העצמית לנפגע, צריך הפוגע להשפיל את עצמו. 

כל עולם המחילה מתואר כאן במונחים של פחד, אגו והישרדות, ולא במונחי כפרה, חרטה אמיתית וקתרזיס רגשי. בתוך הטקסט היפהפה של המשנה מסתתר מסר קשה: בעולם הכעס והמחילה אין מנצחים אמיתיים. רק קורבנות. 

ובהקשר זה אולי יש גם מקום לחשוב על זכויות התוקפן. האם מותר לכעוס לנצח? האם לכועס אין אחריות כלפי הפוגע? האם אין דבר כזה תחושת כעס מוגזמת? 

ומתוך תפיסה זו, עוברת המשנה לחלק האחרון שלה, גם הוא אופטימי במבט ראשון. 

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: 

אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! 

לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? 

אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לו, כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם". 

וְאוֹמֵר: (ירמיה יז,יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יי". 

מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, 

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

רבי עקיבא מנחם אותנו לכאורה. האל הוא המקווה הגדול שלנו. ביום הכיפורים כולנו נכניס את עצמנו לאותו מקווה וניוולד כחדשים. אלא שגם כאן הפסוקים שבחר רבי עקיבא מלמדים שדרשתו טומנת בחובה מסר אחר. 

כשרבי עקיבא מצטט את הפסוק מיחזקאל: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם", הוא רוצה שנקרא את הפסוקים הקודמים באותו הפרק: "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית-יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה, בֵּית יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם-לְשֵׁם-קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר-בָּאתֶם שָׁם". למעשה, זהו לא פיוס אלא הבנה שהמחילה לבני ישראל אפשרית רק בגלל שאלוהים דואג לשמו הטוב. האינטרס העליון של המוחל העליון הוא אינטרס של דאגה עצמית. במובן זה, גם אצל אלוהים, המניע העליון של הכפרה הוא אגו ודאגה לשמו הגדול. בתוך בקשת הרחמים מסתתרת עסקה: אלוהים משקם את המוניטין שנהרס, ובתמורה הוא מטהר את בני ישראל. הפסוק שמובא בהמשך מספר יחזקאל, מלמד שהכפרה האלוהית לא מגיעה בעקבות תיקון היחסים בין בני אדם – עד שירצה את חברו – אלא בעקבות הייאוש מבני האדם. 

וכשלאחר מכן הוא מצטט את הפסוק המסביר ש"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה", הוא רוצה שנקרא את הפסוקים שלפניו, המלמדים ש"ארור הגבר אשר יבטח באדם". אלוהים מוכן לטהר את בני האדם רק משום שהוא מבין שהם לא יוכלו לעשות זאת בעצמם. 

בסופו של דבר יש דימיון בין אלוהים לאדם. הדרך היחידה שלו לסלוח לנו היא באמצעות שיקום שמו המחולל. וכך גם אצלנו. בכל פעם שאנחנו פוגעים באדם אחר, אנחנו פוגעים בשם שלו בעולם, ביכולת שלו להשתלב בחברה, בביטחון העצמי שלו. הדרך לפייס אדם עוברת בהתרפסות כלפיו ובהתנכרות כלפי העצמי. הדרך לזכות במחילה מאלוהים, היא בהתמסרות אליו ובהתנכרות כלפי מין האדם.

תגובה אחת

  1. הפתעת עם הדרשה. אהבתי אותה, למרות שאני לא בטוחה ש'צריך' לקרוא את הפסוקים שלפני. אפשר, זה נכון, אבל בדרך כלל הפסוקים במשנה מוצאים מהקשרם, ומובאים בגלל מילה או משפט שעומד בפני עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s