עידן האופטימיות, או: מה קרה כשאיבדנו את הבושה

"הכל טוב" הוא הביטוי של העת החדשה. לפעמים נאמר משום שאכן, הכל נראה כטוב, ולעתים נאמר כמו מטף שמכבה שריפה. הכל טוב אחי, אל תדאג. וירא האדם את כל אשר עשה והנה טוב ואחלה ומקום גבוה במדד האושר העולמי. 

ובאמת הכל נראה כל כך טוב: שגשוג, רמת חיים גבוהה, תוחלת חיים, ידע, חכמה, בריאות, תרבות, יצירה, מדע, מחקר, טכנולוגיה. האנושות יכולה לרשום לזכותה 100 מצויין ומצטיין כמעט בכל פרמטר. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".

אלא שכמו בסיפור מעשה הבריאה, מתי שהוא נעים בחוסר נוחות ענפיו של עץ הדעת ויוצרים במוחנו תחושה שאולי היה מוקדם לחגוג. למרות יופי הבריאה, ההישגים, השיאים והתנאים הנוחים, יש עדיין מקום לומר שלא הכל טוב. גם אלוהים חזר בו מהסיכום האופטימי דלעיל והכיר בסופו של דבר בכך ש"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". היה זה הרגע הראשון שבו חדרו הפסימיות, הביקורתיות והבושה לעולם. ולאחר האכילה מעץ הדעת, עברו תכונות אלו גם לאדם הראשון ולאשתו. משום שכשיש דעת, יש יכולת להבחין בין טוב לרע, וכשמבחינים ברע שבתוכנו חשים בושה.

ולמרות שאותו מעשה נתפס כחטא, היום עלינו דווקא להיזכר בו בערגה. משום שעץ הדעת טוב ורע הוא בדיוק מה שחסר לנו היום, בעידן ה"הכל טוב". חסר לנו הנחש המפתה שיוביל אותנו לאותן פינות קטנות, לאותם מבואות סתומים, שבהם אנחנו חשים את בדידותנו הגדולה לנוכח יופי הבריאה, ובהם אנחנו מתפתים לחשוב על האפשרות הנוראה: שאולי לא הכל טוב. חסר לנו הפרי המתוק מהעץ האסור שיעורר בנו את הבושה כשאנחנו מסתכלים במראה, ורואים את עצמנו ללא הפסאדה, ללא הפילטר, עירומים ועריה, מלאים באיכויות נפלאות ובפגמים מופלאים לא פחות.

געגוע לבושה שהוגלתה בשנים האחרונות מהעולם. כיום אין בושה כי אין רע. הכל הוא טוב וגם הרע הוא טוב. החיים נפלאים ומלוטשים. הרע נדחק החוצה, לספת הפסיכולוג ולתת מודע. החזית נוצצת ומפתה, מעוררת קנאה (במתכוון). והרי הבושה היא הרגש האנושי הנעלה ביותר, החשוב ביותר. זה שמחלץ אותו מנשל האישיות שלנו ומאפשר לנו להיוולד מחדש. רגש הבושה הוא רגע של מוות. רצון להיקבר, לחזור בזמן. המבוכה כה גדולה, העובדה שאיננו טובים, שפישלנו בענק היא כה מצמיתה, שאנחנו מגייסים בעצמנו תעצומות נפש ונולדים מחדש, בוגרים יותר, חכמים יותר ו-טובים יותר.

אחד מסיפוריו הנפלאים של ר' נחמן, מתחיל בסכסוך בין מלך לבתו. העלילה מתחילה כשהמלך מקלל את בתו: "שהלא טוב יקח אותך". הבת היא האחרונה משישה בנים, ובעקבות הקרע ביחסים בינה לבין אביה היא יוצאת למסע של אובדן דרך ומציאתה. ר' נחמן אבחן שההכרה ב"לא טוב" היא אירוע קשה, גם בשביל אלוהים. אבל באחת התורות המפורסמות שלו הוא דווקא מדבר בשבח הבושה. דווקא היא, מסביר ר' נחמן מפחיתה את הרע באדם ומעצימה את הטוב שבו. כי איזה נסיוב טוב יותר יש לנו כנגד המגרעות שלנו מאשר הבושה?

געגועים לחטא עץ הדעת. לעולם שבו מותר לומר שמשהו הינו רע. נכון, מקובל לקטר היום, אבל רק כלפי אחרים. היכולת לבקר את עצמך, להכיר במגרעותיך, הולכת ונעלמת. בריאיונות עבודה ובריאיונות לתקשורת, בשיחות עם חברים ובפוסטים, מצופה ממך להציג את הטוב ביותר. ההישגים, ההצטיינויות החיוכים. החברה של ימינו מעודדת פוזיטיביות חסרת מעצורים.

במסורת הנוצרית קיימת מחשבה רדיקלית בהרבה, לפיה כל העולם שבו אנחנו חיים הינו עולם רע. התפיסה הזו מתבססת על מיתוס גנוסטי קדום שמספר על שני אלים: האל הטוב שכלל לא רצה לברוא את העולם, משום שרצה להשאיר את המציאות במצבה האופטימלי והטוב ביותר – כשרק הוא קיים. האל הרע חיבל בתכניתו והצליח לברוא את העולם הזה, שהורתו ולידתו בחטא. מיתוס קיצוני זה משקף תפיסה שבה מחזיקות מרבית הדתות: העולם הזה הוא העולם הנחות, המזוהם, הבהמי והשקרי, הגס והמדכא. יהודים, נוצרים, מוסלמים, בודהיסטיים, כולם נשאו עיניהם לחיים שמעבר למוות ומצאו בהם את ההבטחה האמיתית לאושר. היוצרים הגדולים וכוהני הדת האמינו שהעולם הזה מגוחך. הם הביטו בבני האדם ובמאמציהם להיאבק באיתני הטבע ובגזרות הגורל, הם הביטו ביקום האינסופי הנפרש מעליהם ונכנעו. בעבורם היה המאמץ האנושי להפיק משהו משנות החיים המועטות שהוענקו לבני האדם, נידון לכישלון מראש. הקיום האנושי עצמו היה בעיניהם בדיחה אכזרית ולפעמים גם סדיסטית. כך נולד לו העולם הבא, וכך הפך גן העדן ממרחב ארצי לתיאור מקום שממתין למי שקידם בברכה את המוות. החיים נתפסו כפרודיה, כדבר שיש להינצל ממנו.

אותם כהני דת פעלו בתקופות חשוכות בהרבה מהעידן שלנו. תקופות של מחסור ובערות, ניצול ואלימות. מבקריה של האנושות דהיום פשוט לא מבינים עד כמה המציאות השתפרה. בעולמם, המציאות הייתה חזקה בהרבה מהאדם. היא נותרה מחוץ לשליטתו. כללי המשחק נתפסו כגזירת גורל הרסנית, ולפיכך, גזר הדין היה ברור: העולם הזה הינו רע. גם התרבות החרתה והחזיקה. וזכורה לטוב יצירתו המופתית של וולטר: קנדיד/האופטימיות, הבזה לתפיסה הפילוסופית לפיה העולם הזה הוא הטוב בכל העולמות האפשריים.

אלא שמאבקם של הפסימיים, אנשי העץ הדעת, נכשל. ניטשה שחט את אלוהים ואת העולם הבא, והמהפיכה המדעית, התעשייתית ומהפיכת הטכנולוגיה והידע שחטו את הפסימיות. עם סילוקו של אלוהים ועם ההתכחשות המוחלטת לדתות המסורתיות ולכהני הדת שלהם, הפך "האדם" לאל החדש. וכתוצר לוואי של דת ההומניזם, המאמינה בכוחו של האדם לעצב את חייו ואת העולם שבו הוא פועל, שב ועלה כוחה של האלה העתיקה של האנושות: האופטימיות. האנושות הפכה לגזע אומניפוטנטי. היד הנעלמה בתורת הכלכלה של אדם סמית הפכה ליד החזקה המדכאת כל רגש של חולשה, כל ניסיון לביקורת עצמית. "וירא האדם את כל אשר עשה והנה טוב מאוד".

המהפיכה הקפיטליסטית השלימה את תבוסתה של האופטימיות ואת נטישתה המוחלטת של הבושה. התחרות, הרווחים, הצמיחה שלעולם אינה פוסקת בטווח הארוך יצרו חברה שבעה, שבעת רצון.

וכך, אחרי חצי מאה חשוכה שבה שעבדו דיקטטורים רצחניים ומטורפים כמו סטאלין, מאו דזה דונג, פרנקו, מוסליני והיטלר את האנושות, נותרה רק מנצחת אחת: שיטת הכלכלה החופשית של מדינות המערב. החזון האפוקליפטי של ג'ורג' אורוול ב-"1984" פינה את מקומו לדיסטופיה הקלילה והנאיבית של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש ומופלא". עולם של חיוכים מטופשים, של הצלחה נצחית בראש צלול.

בישראל שלנו, הניסיון האחרון לקרוא תיגר על שלטונה חסר המיצרים של האופטימיות התרחש בקיץ 2011, בימיה של המחאה החברתית ברוטשילד. זו חוללה שינוי, אבל נבלעה בסופו של דבר במרחץ הכספים של האופטימיזם הקפיטליסטי. מחאת ההמונים טבעה באופיום להמונים. החיים הטובים ומדדי האושר מלמדים שרוב בני האדם מאמינים בכך ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" (ונהנים לקטר על כך. הרגל פסימי ישן). "להביא חשד בממסד תוך הצבעה על החיזיון המתרפס של המשועבדים לו, נעשה בימינו דרך פרדוקסלית, אך ניצחת, להאדיר את הממסד", כתב רולאן בארת ב"מיתולוגיות".

במערב היה פרויד אולי האחרון שניסה לבלום התפתחותה של האופטימיות הקפיטליסטו-טכנולוגית. בניגוד לניטשה שראה באדם דבר שיש להתגבר עליו, הפסיכולוגיה של פרויד ראתה אדם דבר שיש לרפא אותו. הנבירה בעבר, בטראומות הילדות ומבנה הנפש טמנה בחובה הנחה המפרידה בין האדם לבין אושרו. כיום, גם הפסיכולוגיה שינתה את פניה ופינתה את מקומה לזרם אופטימלי המכונה: פסיכולוגיה חיובית. לזרם זה, שאינו עושה בתיקון השבור, אלא בהפיכת הטוב לטוב ביותר, נלווית הנטייה העכשווית של הפסיכולוגיה להתמקד בעולם המעשה. קו'אצ'ינג, CBT ודומיהם מלמדים שתפקידה של הפסיכולוגיה המודרנית דומה לתפקידם של מחליפי הגלגלים במירוצי מכוניות: למהר ולבצע תיקונים קוסמטיים כדי שההצגה תימשך, כדי שנחזור למלא את תפקידנו כעוד לבנה בחומה הגדולה.

הסומא, אותה גלולת פלא שחולקה להמונים בספרו של האקסלי ונועדה לשמור על מצבם רוחם הטוב, מגולמת היום במילה משמעות. אותו מונח ויקטור פרנקיאלי, שבעבר ייצג את היכולת להתגבר על הסבל האדיר שגלום בחיים (כמו למשל בשואה, שממנה ניצל פרנקל), הפך היום לסם ממריץ. המשמעות איבדה את משמעותה, וכיום היא מחולקת לכל דורש. לכל איש יש מפעל חיים: בין אם זה עסק משגשג ובין אם זו אידיאולוגיה בשקל. וכך, באמתלה של ביקורת חברתית נוקבת, נאבקת השכבה השבעה של תרבות המערב למען ה"זכויות". נשים, מיעוטים, להט"בקים, נרדפים ומוכים. ממחזרים וממחזרים שוב ושוב את המאבק נגד הממשל הדורסני והדכאני, ולא מבינים שהעולם כבר השתנה. כל אותם דון קיחוטים הנאבקים בטחנות רוח מוסריות, לא מספקים משמעות אמיתית, אלא צורכים תחליפים מזוייפים כדי להעצים את אושרם ולמלא את החלל הריק שבו הם חיים. ספקי המשמעות היום הם הדילרים הגרועים ביותר. למעשה, הם משרתיה של "השיטה" והם רק מעצימים את כוחו של הממסד הקיים. כמו השבת שמאפשרת את ששת ימי המעשה, הם אשליית המשמעות שמאפשרת את המשך שעבוד מחשבת האדם.

וכך, הכל באמת נהיה טוב. טוב עמוק לכאורה ואמיתי. טוב שכולל חיים בריאים, רווחה כלכלית ודאגה לזולת.

אלא שלא הכל טוב. האנושות הופכת לממושטרת יותר, קונפורמיסטית יותר. אלים מתחלפים, אבל השעבוד נותר לעד. וכיום, מחשבה ביקורתית אמיתית, זו שגורמת לנו לחוש בושה, כבר לא קיימת. השיח הציבורי מכיל ביקורת עד לרמה מסויימת, בדרך כלל וירטואלית, צווחנית ושטחית ביותר. הוא לא מאפשר לשאול את השאלות הקשות באמת ומסתמך על סקרי דעת קהל שבהם אזרחים מסוממי קוקה קולה משיבים שהכל טוב.

הנזקים הנפשיים שגורמות הרשתות החברתיות, אחוזי הלידה הנמוכים בעולם המערבי (כשאין בושה אין משיכה), הנרקסיזם, הצריכה המוגברת של כדורים פסיכיאטריים, השמנת היתר, אי השיוויון המעמדי, שיח שנאה וקיטוב, הם רק חלק מהדברים שאינם טובים בעולמנו. אבל החברה של ימינו מתגמלת את האנשים שמרוויחים מהמצב הזה. אותם נעדרי בושה שממלאים את החלל התרבותי ואת שעות הפנאי שלנו בתוכן זול, אלים ומכוער. אותם שוטפי מוחות שלעולם לא יאפשרו למתוח ביקורת אמיתית על השיטה.

חכמים מספרים לנו על אדם שנענש בערב יום הכיפורים משום שלעג לשטן (הרע) ואמר לו שהוא לא יוכל להשפיע עליו. חייו של איוב נהרסו כי אלוהים הימר עליו שהוא לעולם לא יחטא. למעשה יום הכיפורים עצמו מבוסס על כך שלא הכל טוב. לכן קורבן אחד מוכנס פנימה לקודש הקודשים, וקורבן אחר מושלך לעזאזל, לשטן. גם אלוהים מכיר בכך שעולמו מורכב מיצר טוב ומיצר רע. רבי עקיבא לימד שגם האהבה מורכבת מטוב ורע.

הניסיון לתאר עולם שאין בו רוע ואין בו כישלונות, נידון לכישלון רע במיוחד. זהו עולם רובוטי של אנשים משעממים. זהו עולם שאין לו עמוד שדרה מוסרי. אנשים אמיתית ומציאות אמיתית מורכבים משני החלקים האלו. הבשורה הגדולה ביותר בעידן האופטימיות חסר הבושה שבו אנחנו חיים, תבוא מפיהם של אנשים שמסוגלים להגיד שתי מילים: לא טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s