להפסיק להילחם בטרור

דרך ארוכה עשתה ישראל במאבק במחבלים ובמשלחיהם: המאורעות, הפדאיון, חטיפות המטוסים, פיגועי פוסט אוסלו, שלושת האינתיפאדות, מנהרות ועפיפוני תבערה. ממצב של חוסר אונים מוחלט בתרפ"ט, הגענו קרוב מאוד ל"תחתית" חבית הטרור. פיתחנו כלים (גדר הפרדה, מל"טים, מכשול נגד מנהרות), חדרנו לשורות האויב (פאודה) ויצאנו למבצעים מורכבים מעבר לקו הירוק. רק דבר אחד לא הבנו: מהו טרור. וכך, למרבה הצער והאירוניה, ככל שאנחנו נעשים טובים בטיפול טרוריסטים אנחנו נעשים גרועים בטיפול בטרור.

ישנה אכסיומה אחת הנוגעת לטרור שנראה שעדיין לא הופנמה בישראל ובמערב: המטרה של הטרור אינה לרצוח אלא לזרוע פחד. הטרור לא מבקש לפגוע בגוף אלא בנפש. הוא מנסה להשפיע על התודעה הקולקטיבית, על מקבלי ההחלטות והציבור. הטרור אינו מהווה איום קיומי על מדינת ישראל. הוא מאיים על שלוות הנפש שלה.

אולם למרות זאת, ולמרות שהיכולות של ארגוני הטרור פחתו באופן דרמטי מאז אינתיפאדת אל אקצה, ישראל קרועת הלב אך הנושמת מגישה פעם אחר פעם לאל הטרור את שלוות רוחה על מגש של כסף. יוצאת למחול שדים של טירוף ואובדן עשתונות לצלילי חלילם של יחיא סינוואר ושות'.

זה מתחיל בהודעת פוש: "דיווח ראשוני: פיגוע דקירה בצומת הטרשים". במקביל, בקבוצות הוואטסאפ הרשמיות והפיראטיות כבר רצות תמונות "לא מאומתות!" של הגופה. זמן קצר לאחר מכן (לפעמים אחרי דקות ספורות) מגיע הפוש הנוסף: "צפו בתיעוד: הפיגוע הקטלני בצומת הטרשים". בשלב זה הדם כבר מרוח על מסכי הפלאפון של מיליוני אזרחים. ברשתות החברתיות ממהרים להציע פרשנות ולקרוא לתגובה: "בושה שהמדינה מפקירה את האזרחים שלה!" (בצירוף תיעוד "מצמרר" כמובן). בהמשך, מגיעים "המוסדיים": דובר צה"ל שולח את קציניו, פוליטיקאים מעלים את פיתרונותיהם, מגישות ומגישים מורידים אוקטבה וגברים בחליפות נוהרים לפאנלים. מחוץ תשכל חרב ומאולפני החדשות אימה. וכך, המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון הופכת בתוך שעות למדינת כלל חרדותיה.

נדמיין מה עובר בראשו של צעיר פלסטיני ששוקל לבצע פיגוע כשהוא צופה בכל הטירוף שלנו? הוא מבין, כך ניתן לנחש, שמספיק שיטול את סכין המטבח שלו ויגש למחסום הקרוב כדי להוציא מדינה שלמה מאיזון. האם יש תפאורה טובה מזו למוות על קידוש שם אללה? ועכשיו, ננסה לדמיין עולם שבו אין שום התייחסות לפיגוע טרור: לא הממשלה, לא התקשורת, לא הרשתות החברתיות לא שיחות מעלית וסלון. דממה. מי יודע, אולי פתאום נגלה שגם הטרור כפוף לכללי רייטינג. 

נראה שהמסר הזה מתחיל לחלחל. לאחרונה התבטאו שני פוליטיקאים בנושא זה ואמרו דברים דומים. השר צחי הנגבי וח"כ עופר שלח טענו שלא צריך להתרגש מטרור העפיפונים ושאולי אנחנו מגיבים אליו ב"היסטריה". אלא שכצפוי, קולם נבלע בהמולה הצווחנית והטרחנית. עכשיו הממשלה גם מתכננת לאפשר למאות אלפי אזרחים להחזיק נשק באמתלה של "מאבק בטרור". למעשה, היא שוב מעניקה לטרור פרס ויוצרת במו ידיה מאות אלפי סוסים טרויאנים מסוכנים. 

ברור שצריך להילחם בטרוריסטים, לעשות הכל כדי לעצור את השריפות בדרום, את הירי וכל ניסיון נוסף לפגוע באזרחי ישראל. אבל לצד המאבק הביטחוני, ישנה זירה חשובה הרבה יותר, שאיש לא נותן את דעתו עליה: הזירה התודעתית. אולי הגיע הזמן שנבין שבטרור צריך להילחם בכל הכוח, מבלי שנשתף אותו בכל הכוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s