בגיל 33, אחרי שנכשל בכל, הוא החליט לחזור לצבא. התנהגותם של הפקידות והמפקדים שאותם היה צריך לשכנע כדי לקבל את האישור הנכסף הבהירה לו עד כמה חריג המהלך. אבל הוא התעקש, ותיבל את טענותיו ב"ציונות" ו"שליחות" המשכנעות ובסופו של דבר השיג את האישור הנכסף ושובץ כלוחם חי"ר רגיל בחטיבת גולני.
ההחלטה הצטיירה בעיניו מכריו המעטים כהחלטה קשה, אבל כשהרהר בה בפעם הראשונה שבה נסע עם מדיו לבא"ח ידע שלמעשה זו הייתה הבחירה הקלה. גם ככה באזרחות יתר האפשרויות נחסמות בפניו. לא הייתה לו ברירה.
כששקל את ההחלטה הזו הוא נזכר בערגה בכל אותם סופ"שים שחזר לבוש במדים, במבטי הערצה של הנוסעים שלצידו. הוא הניח שבשל גילו והדרגות הנמוכות שלכתפיו (לא הייתה לו שום כוונה להיות קצין), יניחו שהוא משרת ביחידת עלית מובחרת וסודית.
הוא קיווה להרגיש שוב את תחושת החירות ללא מיצרים שהגיע במהלך חופשותיו מהשירות הסדיר בצבא; אותו חופש שאינו כרוך ברגשות אשם, בחרדה מן העתיד ובצער על העבר. מצפייה ביותר מדי סדרות פשע אמריקאיות, הוא הניח שיש דימיון רב בין הצבא לבין הכלא. היו פעמים שגם שקל את האפשרות השניה, אבל לא היו בו כוחות הנפש לבצע פשע בסדר גודל כזה שישלח אותו לכלא לשנים ארוכות. למרות זאת, העריך מאוד את החיים מאחורי סורג ובריח. בלי דאגה למזון ובלי צורך לדאוג לסדר יומו או למטלה המעיקה של הגשמת חלומות.
הוא תיאר לעצמו שזה לא יהיה קל. לעבור שוב טירונות ואימון מתקדם בחברת צעירים בני 18-20. הוא ידע שילעגו לו. אבל זה לא היה אכפת לו. האגו שלו היה מוכן לצלוח את מסלול המכשולים הזה בתמורה למטרה הנכספת, להיות לוחם חי"ר מן המניין. אולי בהמשך, בשל גילו ומעמדו (הוא גם לא היה מהטיפשים שבחבורה), הוא יקבל תפקיד מרשים יותר; אולי ימלא תפקיד כמו זה של סמל מחלקה בצבא האמריקאי – הגבר שתפקידו להפוך את הילדים לגברים. כן, חשב, חסרה פונקציה כזו בצבא הישראלי, חסר איש בעל ניסיון חיים שיכשיר את הטירונים הירוקים (למרות שידע שאין בו את מידת הגבריות הנדרשת לביצוע המשימה). עם הזמן, חשב, אולי יהיה אחרי על איזה חמ"ל באיזו גזרה נידחת, ואולי בכל זאת יצא לאיזה קורס פיקודי ויקבל תפקיד מטה. הוא יצטרך להחזיק מעמד עד גיל הפרישה המוקדם, ואז יחיה על כספי הפנסיה בצניעות באיזה יישוב בצפון, או ישכור בית בעמק חפר ושם יחיה עד למותו. לפעמים גם שקל להמשיך ולהתנדב בצבא עד לגיל הפנסיה באוכלוסייה הכללית. לדחות את הקץ.
עיתונאית מגלי צה"ל כבר פנתה אליו, ובמוחו דימיין את עצמנו כמייסדה של תנועת המונים או אופנה חדשה: גברים אבודים (ואולי גם נשים) ששבים לצבא בשנות ה-30 לחייהם ושם מוצאים מקלט ומפלט. חבריו המעטים חשבו שהוא מטורף, אמנם, אבל הוא הניח שלפחות אחד או שניים מהם מזדהים איתו. גם בני משפחתו לא הבינו את המהלך, אבל הוא לא חש קרבה מיוחדת אליהם, וממילא, הם לא מספיק מעורבים בחייו בשביל לנקוט בפעולה.
הוא לא לבד, ידע. כל דור ה-Y הזה שאליו השתייך, בתחילה בגאווה גלויה ולאחר מכן, בחלוף השנים, בתסכול הולך וגובר, היה כישלון חרוץ. סטייה של תורת האבולוציה, מוטציה כושלת. הוא התבונן בעצמו ובבני גילו. חבורת אבודים נרקסיסטית ומכונסת בעצמה. אסופת מאוננים ומאוננות שלא מסוגלים לאיית לעצמם את המילה רצון, ולא מסוגלים להיות החץ שרודף אחרי מטרה. הוא הרי הכיר מקרוב את המחסור בתחושת משמעות, את הקשיים להשיג בת זוג ואת הזוועה שנקשרה במוחו למילה "קריירה".
נמאס לו להמתין עד זקנה עם לשון משורבבת עד שיצליח להבין מהו חלומו ועד שיגשים אותו. הוא דימיין בבעתה את עצמו פורש לפנסיה בגיל 67 כשפירורי תאוותו בידו. כמה טיולים מוצלחים לחו"ל, כמה מערכות יחסים וזיונים לפנתיאון, אולי אפילו ילד שאותו לא יגדל בגלל גירושים לא אלימים, הרבה רעיונות משורבטים שלעולם לא יוגשמו, וגוף שנע חליפות בין שמן לרזה. הוא ראה את עצמו נפטר בשיבה טובה מדי בעודו ממשיך לתהות על חייו, על עצמו, ומשם, נסחף בחיים שאחרי המוות לכף קלע של התלבטויות בלתי פוסקות וייסורי קבלת החלטות.
לא, הוא החליט בנחישות שלא אפיינה אותו. הוא יימלט מתופת הגיהנום הזה. הוא ישבור את הסטטיסטיקה של אותו דור מפונק שלא תרם דבר להיסטוריה האנושית מלבד השתפכויות ברשתות החברתיות. הוא יהיה הזרעון ששוחה נגד הזרם. הרחק מהרחם העקרה של דור ה-Y. הוא יברח מהעימות הנצחי בין נפשו לבין החיים, ויתגייס לצבא ההגנה לישראל. יכסה בענן אפור ירקרק את מרבית ימיו, רק כדי לחלץ כמה ימים עוצמתיים, תכולים ובלתי נשכחים בסופי שבוע ובחופשות נדירות.
הוא יצמצם את חייו למספר חלומות חומריים מאוד וברי השגה שיאפשרו לו לשמור על שפיות: גלגפגוס, סיביר, תאילנד וספארי באפריקה. תמיד יוכל לספר לבת הזוג החדש שהוא מנסה לרכוש על הרפתקה מעבר לים, תוך שהוא מפזר רמזים מעורפלים על תפקידו בצבא. הוא יזכה למבטים הנערצים, ישמור על כושר גופני ועל מראה רענן ויחיה חיים בריאים ומלאי שקיעות וזריחות בנגב, בגליל ויהודה ושומרון. את ביתו הדימיוני הוא יעצב עם הרבה עץ, ואם יצליח לחסוך מספיק (הוא לא מתכנן להוציא הרבה כחייל) אולי יקנה בית שרואים בו פיסת נוף ואופנוע גדול וחזק. כך יוכל לשוטט כהנה וכהנה, ב-Road Trip שאיננו נגמר. חופשי מכל מחוייבות, לחיים, לחברה ולעצמו. ריק לחלוטין מתוכן וממונחים רעילים כמו רצון, ייעוד ומשמעות. הוא יערוק מצבא הזומבים של דור ה-Y ויתגייס לאחד הצבאות הטובים בעולם. כך, קיווה, יוכל למות בשקט.
הבלוג של אמרי לוי סדן 