מובנמאליו

לא נותרה לי ברירה אז נפגשתי עם מובנמאליו לקפה בשעה 17:00. "סססעמק, איזה פקקים היו בדרך לכאן", הוא פתח במונולוג הקללות הקבוע שלו. "ישראלים לא יודעים לנהוג". הנהנתי כהרגלי, מחכה שהתופת הראשונית תחלוף ונוכל להתחיל לדבר. הייתי צריך את עצתו של מובנמאליו, אבל הפעם, היה קשה למשוך את תשומת ליבו. "איזו מדינה מסריחה יש לנו. תראה איך תוך שבוע יורקים על הגייז ואז על הדרוזים", הוא המשיך לפרוק את מסקנותיו מיומני הערב ברדיו."אני לא מבין, מה אכפת לאנשים שאנשים כאן יזדיינו ויביאו ילדים איך שבא להם".

ככלל, משימתי בחיים היא לחמוק מכל שיחה על אקטואליה. המשכתי להנהנן והוספתי המהום משכנע בתקווה לשוחח עם מובנמאליו על ענייני עבודה. הייתי צריך לרתום אותו לעוד פרוייקט שאפתני בעל סיכויי הצלחה אפסיים שחשבתי עליו. התגובות הצולעות שלי לא עזרו. היה ניכר שמובן מאליו רוצה שאייצג עמדה כלשהי ואשתתף בשיחה. מניסיון, הייתה זו העמדה הנגדית לעמדה שלו. "תראה, ישראל היא מדינה מאוד שמרנית וימנית. אנחנו תמיד שוכחים את זה. יש תהליכים שלוקחים זמן". יכולתי לראות את האדרנלין זורם בגופו של מובנמאליו, מעביר דם מהלב למוח ומשם לפה. "שיזדיינו כל החרדים האלה, תאמין לי. למה מי מממן אותם? מי הקטר של המשק הזה?! גייז ואנשים שאוהבים גייז, כמוני וכמוך. בכל אקזיט אתה יכול למצוא אחד שעשה אקזיט מהארון. גם לא עושים כלום וגם אחרי זה נכנסים לכולם למיטה. נשבר הזין. וגם חם פה. למה אין כאן מזגן?".

בחנתי את צעדיי. אם אחרה ואחזיק באיזו תגובה גנרית משעממת, ייתכן שנושא הדיון ימצה את עצמו. מאידך, הייתה גם אפשרות שניה, גרועה בהרבה: המהפך. השלב שבו מובנמאליו מצדד בפתאומיות באיפכא מסתברא, כדי לצאת ידי חובת כל ההיבטים של הסוגייה. החלטתי להמר. "שמע יש בזה משהו. בסוף, איך שלא תהפוך את זה, הגייז נמצאים בחזית הכלכלית של ישראל. יש אפילו מחקרים שערים שיש בהם גייז משגשגות יותר". מובן מאליו נראה מהורהר. לרגע טעיתי וחשבתי שהוא מהרהר בדבריי. אבל אז הוא דיבר והבנתי שההימור שלי נכשל בגדול. "אבל מה", קרץ אליי קריצה מכינה לאמירה מסעירה ושנויה במחלוקת. "אף פעם לא יכולתי להבין את זה. איך אפשר להיות עם גבר? זה לא הזוי? זה גם דוחה. אני לא יכול להסתכל על שני דברים מתנשקים". חייכתי ביבושת. לא נותר במחסני הנשק שלי דבר מלבד "כן, אה". מובנמאליו ניגב זיעה, ונאנח בתחושת רווחה, כאילו שהדיאלוג הזה באמת הצליח לצנן את חום גופו. הוא המשיך, מרוצה מהעידוד שלא נתתי לו. "מילא לסביות זה סקסי. אתה יודע, שתיים במחיר אחד. אבל גייז. בעעע. וגם איך הם עושים את זה? זה לא כואב בתחת? מה קורה אם צריך יש שמה חרא? פשוט דוחה".

גיחכתי גיחוך של אקדח לרקה. ניסיתי לחשוב על מענה מתוחכם שגם יחסל את נושא השיחה המאוס שבחר וגם יאפשר לי לדבר איתו על הפרוייקט החדש שלי. מובנמאליו היה איש עסקים מצליח – הרבה יותר ממני – והייתי זקוק לעצתו בדחיפות. שנאתי את המעמד הזה שבו אני מבקש את עזרתו של מובנמאליו, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא היה האדם היחידי שאני מכיר עם הבנה בתחום שאותו רציתי לפתח. "שמע", החלטתי על קו נועז. "אפרופו תחת, יש לי איזה רעיון חדש. פיתוח שיעזור לבעיות גב". זה היה מגושם אבל קיוויתי, אולי מובנמאליו יפול בפיתיון. "כאבי גב, אה?", הוא אמר, בעודו לוגם מהקפה. "תאמין לי. גם אתה קצת גייז נראה לי. מה יהיה איתך? לכולם יש פיתרונות לכאבי גב". צחקנו שנינו ביחד. אני בניסיון לחפות על תחושת המיאוס העצמי, והוא מתוך שביעות רצון עצמית על כך שהשלים את קו הטיעון שלו + הצליח שוב לגרום לי להרגיש מטומטם + יצא בתחושה שהוא גרסה מודרנית של המלך פילוסוף של אפלטון. הוצאתי את האקדח מהרקה שלי ויריתי בו בראש. שילמתי את החשבון ותקעתי לו את האקדח בתחת. "באמת חם", סיננתי כשיצאתי החוצה. "סססססעמק".