הפרק האחרון של אוז

לפני זמן לא רב, באחד האמשים שבהם היה לי זמן רב מדי לעצמי, פתחתי במרתון צפייה מרוכזת בששת העונות של אוז. הכל היה כפי שהנחתי אותו. אונס רקטלי, גילוח חניכיים, רצח וסמים ובעיקר משחקי מוחות שגורמים לאמצעים המיוחדים של שב"כ להיראות כמו שיחה קלילה עם עובדת סוציאלית.

הדבר שאותו לא זכרתי, היה הפרק האחרון של אוז. פרק שהפחיד אותי, דיכא אותי והשפיע עלי יותר מכל פרקי הסדרה גם יחד. כאילו ירמיהו יצא מקברו כדי לנבא את חורבנה העמוק והסופי באמת של החברה האמריקנית, ובהשאלה שאותה אפרט בהמשך, גם את חורבנה של החברה הישראלית.

נזכרתי בפעם הראשונה שצפיתי בסדרה הזו. התכנסנו אז, קרוב ל-30 תלמידים, על שתי מיטות צרות כדי לצפות בטלוויזיה שהוחבאה בארגון הבגדים בחדר שבו ישנתי. השעה הייתה 00:05 – השעה היחידה שבה ניתן לשדר סדרה כה פרובוקטיבית ובוטה גם לפי מחלקת המוסר של ימינו. הימים ימי תיכון בתחילת המילניום החדש שהפר את כל ההבטחות שתלו בו, רק בשביל לקיים הבטחות שלא יכולנו לדמיין. כבכל תקופה של תיכון היו אלו ימי מרד ובטלה. אני אז תלמיד בפנימייה דתית בפרדס חנה, מדרשיית נועם שמה. התיכון בעיניי הוא משמש בית סוהר שבו אני ועצמי כלואים בתא שבו הזמן לא זז, מלבד ימים לבנים וריקים. אסיר במכלאת שממון של עולם המבוגרים שנבנתה כדי לדכא את לבבות הצעירים. מרחב ששימש כמו בטריה בשעון אנלוגי. מעביר בעצלתיים את המחוג משניה לשניה בהתלהבות של חמור שכבול לריחיים.  

ובתוך אותו צינוק של התפתחות אישית, "אוז", שהיא למעשה "ארץ עוץ" של הקוסם פרנק ליימן באום ואולי גם ארץ עוץ של איוב, קצת הצילה אותי, כמו כרטיס "יציאה מהכלא" במשחק המונופול. אוז הייתה קפיצה בזמן לעידן של טלוויזיה טובה יותר ושל אנושות רעה יותר. כמו האייפון של ג'ובס, אוז לימדה אותי לרצות דברים שלא ידעתי על קיומם. לרצות ליצור, לכתוב ולהיות שותף ליצירה התרבותית הגדולה של ימינו – הסדרה. גם כעבור שנים נראה שכל יורשותיה לא יכלו לה, לקסם הנא שלה, לחייתיות הלא מלוטשת ולעושר הספרותי של התסריט שלה. כמובן, שבדומה למהפיכה של מאו דזה סונג, הייתה זו קפיצה גדולה קדימה לעבר פסגות של יצירה, אך גם קפיצה לעומק תהום האבדון האנושי עד לתחתית הקרה והקשה של הפרק האחרון של אוז, עד לתחתית של כולנו.

מי שלא ראה את הסדרה משול למי שלא לחם במלחמות ישראל הגדולות של העבר (כלומר, משתייך לדור ה-Y). טירון ירוק שלא התחספס בשדה הקרב של הרוע האנושי. גם אלו שראו לא ייזכרו את התפקיד שמילאו הדמויות "הטובות" בסיפור של אוז: טים מקמנוס, המוח ואולי הקוסם שעומד מאחורי יצירת עיר הברקת, אגף הכליאה המודרני והיומרני שקרס מול פרחי הרוע שצמחו וגדלו בתאי הכלא; המושל דוולין המושחת והרקוב או מפקד בית הכלא ליאו גלין החביב וחסר ההשפעה. לא, דמויות אלו, שניסו להשליט חוק וסדר ולהתחכם ליצר האדם, נשכחו מלב. הן היו רק רקע לכוכבים האמיתיים של הכלא – הלא הם הפושעים "הרעים": אוגוסטוס, כרים סעיד, אדביזי, אוריילי, ביצ'ר וקלר. רק אזכור שמם מעורר ערגונות נוסטלגיים. השפעתן של הדמויות האלו חרגה מתחום הדימיון והמסך: בפנימייה שבה למדתי מסתובב סיפור על תלמיד שהרג כלב ששמו היה שילינגר, על שמו של מנהיג הניאו נאצים בכלא אוז.

כידוע, גם בעולם הפשע והרשע יש חוק וסדר. מעמדות, היררכיה ואפילו גבולות מוסריים, עד כמה שזה יישמע מופרך. לא דין פתח כדין חמאס, ולא דין חמאס כדין חיזבאללה, ולא דין חיזבאללה כדין דאעש. המאפיות האיטלקיות ואפילו ארגוני הפשע בישראל מכירים את אותם קודים של כבוד ומכבדים אותם, למעט מקרים שבהם הם מופרים (כי בכל זאת, מדובר באנשים שרגילים לקיצורי דרכים).

הדבר המעניין באוז הוא שלקראת סוף העונה השישית והאחרונה של סדרת המופת, גם שאריות הסדר וההיגיון בכלא קורסות לתוך חור שחור. הרקמות של הכלא שייצג בהתחלה את מלחמת המעמדות בין הגזעים ומגזרים השונים של אמריקה, מתפוררות כאילו נגיף דקדנטי קטלני במיוחד מאכל אותן מבפנים.

כמו לקראת קו סיום של מירוץ לעבר השאול, מגיעים סיפורי הסדרה לסופם הטרגי לקראת סיומה. אחת הסוהרות הקשוחות והמושחתות של הכלא נכנסת להיריון מאסיר ששכבה איתו. סוהר אחר שחלם להיות שחקן NBA נוקם באסיר שחתך לו את הרגל והרס את חייו. ג'אז הויט, עוד פסיכופט באזיקים, מגלה לכומר של הכלא, האב מוקדה, שאסיר בשם קלוטייה נשרף למוות ושגופתו מוחבאת מאחורי קיר לבנים.

אבל הטרגדיות הגדולות באמת פוקדות את הכוכבים הגדולים של הסדרה. אוריילי האירי מפנטז על רציחת אביו השתיין והמתעלל שנכנס גם הוא למאסר אוז. אחיו, סיריל, הסובל מלקות שכלית, עובר טיפול בנזעי חשמל שהופכים אותו לקקטוס חביב. סיריל, רוצח מורשע, הוא אחת הדמויות התמימות והנוגעות ללב של הסדרה. בתום הטיפול הוא מוצא להורג בכיסא חשמלי, ולא משיב את נשמתו לבוראו לפני שהוא משתין על עצמו. באותה שעה אוריילי מתנשק עם ד"ר ניית'ן, הרופאה שעמה הוא מנהל רומן ארוך ומעוות. אותו אב רע ורשע של צמד האחים האיריים, נזכר רק בסוף הפרק שסיריל הוא הבן שלו, הוא מבקש מאוריילי לדבר עם סיריל. "מאוחר מדי", עונה לו אוריילי באכזריות.

עוד בגזרת הלבנים: שילינגר, הפסיכופט הניאו נאצי השנון והחביב, מגלה שאביו הגוסס מחפש את קרבתו לקראת מותו. אחותו, הנשואה ליהודי ששילנגר הגזען מתעב, היא זו שמבשרת לו על כך. "שנאתי את אבא כל חיי", הוא משיב לה.

אחרי שהוא מנתק את הקשר הרגשי האחרון שנותר בחייו, שילינגר זומם את רציחתו של אסיר נוסף בשם טוביאס ביצ'ר. ביצ'ר מתחיל את הסדרה כאדם טוב ועדין, מעין מייצג של מעמד הביניים הבורגני היאיר לפידי. הוא מסיים את הסדרה כמו שלפיד נראה היום בסקרים – מפורק מבפנים.

את המזימה לרצוח את ביצ'ר רוקם שילינגר ביחד עם קלר, אסיר שניהל רומן מעוות למדי עם ביצ'ר ששילב אונס ויחסי מין בהסכמה. התכנית של השניים היא לרצוח את ביצ'ר במהלך הצגה שמעלים האסירים לגרסה של המחזה השייקספירי מקבת. הרעיון של קלר היה לתת לשילינגר סכין אמיתית במקום מזוייפת כדי שזו תשמש אותו במהלך קרב סכינים עם ביצ'ר ולטעון שלא ידע על כך. בפועל, קלר שותל את הסכין האמיתי בידיו של ביצ'ר. ההצגה הופכת למציאות. קלר אומר לביצ'ר שהוא עשה את זה למענו, כדי להגן עליו. הוא מפנטז על איחוד עמו. "אתה מוות" אומר ביצ'ר לקלר. בסופו של דבר ביצ'ר דוחף בטעות את קלר למותו, לאחר שהוא מנסה לנשק אותו. זוהי רק אחת הדוגמאות לכך שאכזריות קיצונית מצריכה שימוש באמצעים ספרותיים נהדרים.

אבל עם כל הכבוד לגזע הלבן, ההתדרדרות המשמעותית של הכלא עוברת דווקא בדמויות השחורות שלו, שהן הדמויות החזקות בסדרה. אחרי שחיסל את אדביזי, יריבו המיתולוגי ואחת הדמויות המעולות של הסדרה, כרים סעיד, מנהיג המוסלמים השחורים בכלא ודמות מעוררת השראה (למרות שאף פעם לא סבלתי אותו) – נרצח ביריות אקדח.  

הרוצח הוא דמות לא מוכרת, אדם נמוך קומה ותמהוני בשם למיואל אידזיק, שמגיע לכלא כמבקר. לאחר הרצח מנסה האחות פיט, הפסיכולוגית של הכלא, להעריך את מצבו הנפשי כדי לבחון אפשרות לערער. היא מנסה להבין את מניעיו. "זאת הייתה נקמה", הוא מסביר לה. "מה הוא עשה לך שהיה כל כך נורא?", שואלת פיט.

"הוא קנה לי קפה בבית קפה באיסטנבול, לפני שהמיר את דתו לאיסלאם", פותח אידזיק. "הוא היה צעיר, יהיר ומבריק. ניהלנו שיחה נינוחה שבמהלכה הוא סיפר לי על סוף הכוכבים, רדת החשיכה, על איך שהיקום יסתיים. הוא צחק על זה אבל דבריו פצעו את ליבי והרסו את נשמתי. דבריו, רצחו אותי… הוא בוודאי שכח אותי מאז אבל בשבילי זה היה הרגע המשמעותי ביותר בחיי. אני לא מסוגל שלא לחשוב שבהריגת קארים סעיד מנעתי את עצמי מלעשות משהו נורא יותר".

התשובה שלו תפסה את תשומת ליבי. נזכרתי איך כשהייתי ילד חסר חיים ואוהב מילים נהגתי לקרוא ספרי אסטרונומיה על מערכות הכוכבים השונות, ובייחוד על קוואזרים, חורים שחורים ודעיכת כוכבי לכת. המרבד האפל המכונה יקום סקרן אותי. כשראיתי את הפרק הזה באוז הרגשתי שמצאתי חבר, מישהו (טום פונטנה, יוצר הסדרה) שמתעניין באותם הדברים שאני מתעניין בהם. ומעבר לכך, התשובה שלו סיפרה סיפור אחר: העולם הזה הולך ודועך. הסוף ידוע מראש. האנושות נידונה לכליה. הסצינה הזו ייצגה משהו שהוא מעבר למסע בין כוכבים: היא סיפרה את סיפורו של הכלא ואת סיפורה של החברה האנושית כולה שנידונה למחלון ולכיליון.

הקורבן, כרים סעיד, היה הסמן המוסרי האחרון של הכלא. במציאות בלתי אפשרית שבה פעל, הוא ניסה לעשות טוב. בשלב מסויים של הסדרה הוא אפילו מוותר על חנינה שהוצעה לו – בהיותו מעין מרטין לותר קינג בארץ עוץ – במחאה על התנהלותו של המושל ומתוך נאמנות לחבריו. הוא מפתח מערכת יחסים עם אישה לבנה – טאבו בלתי אפשרי בכללי המשחק של אוז, מוביל מרד מוצלח מאוד בסוף העונה הראשונה נגד מערכת הכליאה, ומשרה, לאורך כל הדרך, תחושה של מבוגר אחראי. מותו הוא מות ההיגיון האחרון בארץ לא שפויה.

לכן מותו היה שונה מעוד סיפור הסתלקות של אסיר בכלא הקטלני. מותו היה סיפור של האבדון האמיתי. לא זה שבמלכות השמים ובין כוכבי הלכת, אלא זה שבמלכות הארץ.

את השלמת סיפורו של האבדון עיצבו יוצרי הסדרה דווקא סביב דמותו של מיגל אלוורז, אחד ה"לטינוס", רוצח אכזרי ויעיל, צעיר אבוד ומעורר חמלה, ואדם שניסה בכל כוחו למצוא פיתרון לבעיה ששמה – החיים באוז. אלוורז הוא אולי הדמות הטרגית ביותר בסדרה דווקא משום שלא ייצג שום אדם מלבד עצמו. הסיפור שלו הוא הסיפור של האדם הבוחר שמנסה לצאת מיוון המצולה ונכשל. הכישלון שלו הוא למעשה החותם של הסדרה, החשכת המסך, והוא עמוק ואפל יותר מכל מה שהיה ניתן לדמיין.

לפני נפילתו הסופית של אלוורז מתרחש שינוי קטן אך דרמטי באוז. לכלא נכנס אסיר חדש בשם טורקמדה. טורקמדה הוא טייקון של סקס וסמים. הוא הומוסקסואל, והוא שם לעצמו למטרה לפתות את אלוורז. אבל לפני כן הוא מתחיל לצבור מעמד בכלא באמצעות אספקת סמים פסיכוטיים – כאלה ששימשו אותו גם במסיבות ובאורגיות שהפיק "באזרחות" – לכל הזרמים והפלגים באוז. הוא הצליח למכור סמים אפילו לצ'אקי, שירש את הנהגת המאפיה האיטלקית בכלא (בחילופי שלטון רגילים כמובן: אחד המנהיגים הקודמים הודבק בכוונה באיידס על ידי אדביזי, שגם אנס את המנהיג שלפניו).  צ'אקי הוא אסיר מכובד. ביריון שמחזיק באתוס של כבוד, גם בעולמם של אסירים. העובדה שהוא מתחיל לצרוך סמי הזיה היא ביטוי נוסף להתרופפות של חבלי המוסר האחרונים באוז.

הסם שאותו מספק טורקמדה נקרא D. האפקט שלו מסוכן. אחד האסירים הלטיניים, חברו של אלוורז, שורט את עצמו עד זוב דם לאחר שנטל את אחד הכדורים. אלוורז עצמו, אסיר בעל אופי ייחודי וחזק, מתעב את טורקמדה ומתרחק ממנו ומכדוריו.

אלא שבסופו של דבר, משהו בו נשבר. זה קורה אחרי שהוא מגיש בקשה לשחרור מוקדם מהכלא , מתבשר על דחייתה ומבין שהוא לא ישתחרר ממאסר לעולם. עולמו של אלוורז, שעבר הליך שיקומי וחשב שיזכה לחיות מחוץ לחומות אוז, חרב עליו. הוא מרוסק ומובס ומבין ששגה כשתלה תקוות במיתוס החזרה בתשובה. אחרי שנלחם בכל כך הרבה קרבות והצליח לשרוד תוך שהוא שומר (יחסית לאוז כמובן) על צלם אנוש, נחסמה בפניו הדלת האחרונה של התקווה.

טורקמדה מזהה את ההזדמנות ואת החולשה של אלוורז. הוא מסדר שיעבירו אותו לתא אחד איתו, ושם הוא מציג את עצמו בפניו כאדם פגיע  ולאו דווקא כמלך המסיבות. הוא מספר לו שהוא למעשה בתול ושבמסיבות שלו הוא רק "מספק את האמברוזיה ונותן לטבע לעשות את שלו. וצופה".

כיבוי אורות. טורקמדה ממשיך לדבר עם אלוורז. הוא מתוחכם מאוד. הוא מסביר לאסיר הלטיני שהוא לא רוצה לשכב איתו אלא רוצה להיות כמוהו. אדם עם אישיות של ברזל, עם כוח רצון ונחישות. ובדיוק בשניה הזו, באותו רגע מכונן, כוח הרצון של אלוורז נמוג. "אני כל כך עייף, עייף מלנסות, עייף מהחומות, מהשקרים, מהפחד, מהמוות. אני עייף כל כך. יש לך עוד כדור D?". אלוורז לוקח את הגלולה, ומתמסר לטורקמדה. הגיבור האחרון של אוז מאבד את צלם האנוש שבחר לעצמו.

כשראיתי את הסצינה הזו חשבתי גועל ומבוכה. איזו תחושה פנימית של דחייה שעולה בעקבות צפייה מבן אדם שבוחר באבדון. היה משהו מחליא ובאותו הזמן גם מושך באופן שבו אלוורז נשבר. כנראה שבכל בן אדם, יש את הכמיהה להישבר ולהתמסר סופית.

זוהי המתת החסד של אוז. בסצינה האחרונה של הסדרה, הכלא מפונה בגלל שעלה חשש שאסירים פיזרו בו חומרים רעילים. מקמנוס, איש הצוות הנאיבי שחשב שהוא יכול לשנות משהו, עולה לאוטובוס עם כל העצורים. הוא מביט בהם אחד אחד וסוגר את הדלת המסורגת. לאחר מכן מצולם הכלא הריק מבפנים, כשקולות נשמעים בו. קולות העצורים והאסירים. צוותי חיטוי נכנסים למתחם ומהלכים בו כמו על הירח, עטופים בחליפות. האור כבה.

כשראיתי את הפרק האחרון של אוז במהדורה הבוגרת שלי, ניסיתי להבין ולנסח למה יוצרי אוז בחרו לחתום את הסדרה דווקא בדמותו של טורקמדה. למה הם החליטו לייצג דרכו את השבירה של כל קווי הגבול האחרונים, אלו שצויירו על מפה שבה מופיעים השטחים האפלים ביותר בנפש האנושית. מבט חטוף על ישראל 2018 עזר לי לפענח את החידה.

בטורקמדה יש הרבה תכונות שכל יוצאי דור ה-Y יכולים להעריך: הדוניזם, מאיסה בכל מה ש"חשוב", ערעור על כללי המשחק ועל הנורמות המקובלות, משיכה לנרקוטי ונטייה לבריחה מהמציאות, קלות וקלילות. אלו תכונות שחסרות בחברה הישראלית של ימינו, כשם שהן חסרו באוז. כמו שכתבתי, אוז היה כלא אידיאולוגי יחסית. הוא היה מלא בגברים רציניים וחמורי סבר, שהתחלקו לפי השקפות עולם. אוז הוא ייצוג של המאה ה-20. שחורים נגד לבנים, פשיסטים נגד דמוקרטים, לטיניים נגד איטלקים. אמריקה על סך מהגריה ואמונותיה. במובן זה, טורקמדה היה האיש שהצעיד את אוז לעבר המיליניום החדש. 

ישראל של היום מזכירה במידה מסויימת את האווירה הזו, ונדמה שהיא רק הולכת ומרצינה, הולכת ומקצינה. אידיאולוגיים לא מתים, הם רק מתחלפים. ימין ושמאל, ביבי ברק, שרון, אולמרט, נסראללה, ברגותי, אסד, אותם שמות מיתיים, אותם אדביזי וכרים סעיד שלנו (להבדיל הבדלות). אבל באופק כבר נשקפת מציאות אחרת. עידן טורקמדה. עידן שבו אין מחוייבויות, שבו יש מקום לנונסנס, לקלות הדעת, ולשבירת הגבולות והמחסומים המבחינים בין אדם לאדם. וגם, עידן של סוף הכל. אחרית הימים. ארמגדון.

כי טורקמדה, כמובן, אינו מייצג של "יש" חדש אלא בעיקר של "אין". בסט התכונות שלו מופיעה בעיקר ריקנות גדולה, ששואבת לתוכה כל ניסיון לכונן אישיות, לכונן משמעות ולכונן אושר. החיים של טורקמדה הם לא בריחה מהסבל אלא כניעה מוחלטת אליו. בפנים, מדובר בחלל פנוי וריק שמפחיד יותר מכל האלימות והקצף והרשף והרוק הניתז. זהו החלל הפנוי של ר' נחמן, החלל הגדול שנותר אחרי שהאל האינסופי צמצם את עצמו, זהו החלל שאותו אנחנו מנסים למלא בכוח ב"אקטואליה" וב"מצב ביטחוני" ובשיחות קמוטות מצח וקפוצות תחת. חלל שאותו לא נמלא לעולם. זהו החלל שנוצר כשחברה שלמה חיה בתודעה של כלא כמו אוז או של תיכון פנימייתי: שעמום, כל אחד לכוד בתאו, מחנאות, הגנה עצמית, וסורגים מחשבתיים. 

שבירת ההיררכיות שטורקמדה מייצג לא מובילה ליצירת חברת שיוויונית אלא ליצירת חברה של אנשים מחוקים, פזורים ומבודלים. את בני האדם ששכנו בכלא הוא הופך לכבשים אבודות, לתולעים מזדחלות.

וגם אצלנו בישראל, אפשר להתחיל להרגיש תהליך דומה. אני מדבר כמובן על הסוף, לא על מה שקורה עכשיו, ולא על מה שקרה עד היום. אלא על הסוף התרבותי והרוחני של מדינת ישראל, התהום שכל באיה לא ישובון. גם בישראל הזרמים האידיאולוגיים הגדולים נמצאים בקריסה. ימין ושמאל הם מונחים השייכים לנחלת העבר. את הבמה מפנים הפוליטיקאים חסרי החשיבות, מלבד הפוליטיקאי הגדול מכולם, לטובת אסופת דמויות שנראות כשוליות אבל משקל הסגולי גדול מאוד. טרולים, פרובוקטורים, עכברי מקלדות, זונות פרסום, סרסורי דעת קהל וטוקבקיסטים, עטופים במגילה של תנאים וזכויות, מסוממי קידמה והתפתחויות. בעבור חופן לייקים ימכרו את דלת אמותיהם, מערכות היחסים שלהם, גופם ונשמתם.

רק נתניהו הוא שריד לעידן העבר, ובלכתו, אחרי כתב אישום או בפרישה מרצון בעוד קדנציה או שתיים. מה יהיה עלינו אחרי עידן נתניהו? מי ימלא את החלל הזה? הטורקמדאים שלנו. ישראל תיוותר בידי גמדים טרוטי עיניים, שכל עניינם הוא עצמם.

אינני אוגוסטוס, המספר של אוז, ואינני ירמיה, אבל טבלתי את המקלדת בדיו הנבואה.

"ויהי אחר הצהריים, נפתחו המסכים ואראה מראות ביעותים. והנה אנשים, מזיעים ועצומים, מתנפחים ומתפוצצים, עולים מן ים המוות. ומראה כמראה הנחש, ועיניהם כעיני צבוע. ויצחקו וישמע צחוקם בבקעת מגדון, וקולו כקול המספד. והנה שעת תכניות הבוקר, ואראם שם ומראהם כחזיר הפושט את טלפיו האומר טהור אני. וצווחותיהם כרציחת הערפד וגרונם מלא באפר. ויהפכו האנשים למלכים, ותיהפך המלוכה לבית הקדשות והטמאים. וישאלו אז בני ישראל לאמר: איכה הייתה לזונה קריה נאמנה, ולא ידעו כי פסו אמונים מבני אדם וכי הם בני האדם. וישאלו שוב בני ישראל: אלוהים אלוהימנו, למה שבקתנו.

והיה ברגע ההוא, וישמע קול התור בארצנו, וקולו כקול המון שדי: על עזבכם בריתי, תורתי ומחשבותיי. על חלשי אמונה ורודפי צלם אדם, עליכם אני בוכה, בורא שמים וארץ, על שמאסתם ברוחי ובחרתם בכוחי, על עובדכם את מפלצת הרהב ואת התנין הגדול הרובץ על נשמתכם, על ששכחתם את ירושלים ואת קץ הימים, ועל שמיטה ששמטתם את ארצי בידי עדת חנפים, מנאפים, יולדי אוון ובטנם תכין מרמה. עליכם אני בוכיה כך יאמר אז אלוהים.

ואחר המדמנה דממה, ואחר הדממה יישמע קול חרישי ובוטח, קול מבשר ואומר: "באו ימי משיח".