רגעי הפחד

הרשימה הזו נכתב זמן לא רב אחרי שחזרתי מהודו. חצי שנה אחרי זה אני קורא כל מילה ומזדהה לחלוטין. בינתיים צצו ועלו פרשות נתניהו שרובן קשורות בטבורן לתקשורת. הכל נראה חשוב מאוד, הכל נראה חמור מאוד. פלילי אפילו. אבל הבעיות שמפריעות לי במקצוע הזה, הן לא הבעיות של "האנשים הגדולים", אלא דווקא של "מעמד הביניים", של העובדים הזוטרים שנכנסו למערבולת הזו, שנקראת התקשורת הישראלית. לא היה לי קל לפרסם את זה. פחדתי מההשלכות של הפרסום הזה, גם בבלוג הזניח שלי. אבל עת לחשות ועת ללחוש. אז הנה, רגעי הפחד. 

***

לקח לי זמן להבין שהמשמעות האמיתית של להיות עיתונאי היא לפחד. תחושת יומיומיות, קבועה ונוכחת של פחד. יש משהו מוזר במילה הזו, פחד, אומניטופיאה מעורפלת, שילוב של ערפד, פח, ובסוף המילה, כמו כאב פנטום, מסתתרת לה המילה דם.

אני מפחד מהכל: בראש ובראשונה כמובן, מלפספס אייטם. לקבל בראש מקולגות ומתחרים. אני מפחד להירדם בשמירה, לשכוח את אחד מהאירועים הרבים, הדיונים, הפגישות, הטלפונים והמיילים שמרצדים לי על המסך. אני פוחד מהבוסים שלי (שהם אנשים נהדרים, ומעולם לא גרמו לי להרגיש פחד) ומהיום שבו אפשל ואחטוף מהם בראש (שוב, לא קרה מעולם). אני פוחד ממה שיגידו בברנז'ה (עוד נספר על היישות המיתית והנוראית הזו) ובין חברים. פוחד להביע את עצמי בלי קיתונות סרקזם, פוחד מהשיח הנוקדני בטוויטר, שכמו סרטן סופר אגו אלים במיוחד שולח גרורות במוח ומשבית כל מחשבה רעננה ומקורית. פוחד מזה שאני שייך לעולם הזה שאני מפחד ממנו. וגם, ממש בשולי התודעה, אני פוחד ממה שהעולם הזה מעיד על החברה הישראלית.

הפחד והחרדה אינם לבד. אצלי ואצל עיתונאים רבים אחרים איבחנתי שורה של הפרעות נפשיות מגוונות שדוגרות בתוך הנפש, גם אם בזעיר אנפין: אישיות דו קוטבית, OCD, חרדה, מגלומניה, פוסט טראומה, אספרגר וטורט. לפעמים, בשעות הקטנות של הלילה, אחרי יום ארוך ומתסכל במיוחד, מופיעה גם הסכיזופרניה. הבחינה הפנימית והמדוקדקת שאינה נגמרת, ההחמרה, ההלקאה העצמית, הצורך לשים לב לכל פרט קטן, הלחץ מהתחרות, ההתמכרות לאדרנלין והתסכול כשהאייטמים לא מגיעים.

הרשימה שהרכבתי ממשיכה, הפעם לתחום המידות הרעות. בזו אחר זו, כמו במיתולוגיה היוונית עולות על הבמה אלות המקצוע שלנו: קנאה, שנאה, צרות עין, חמדנות, כוחנות, תככנות, התפארות עצמית, בושה, רמיסת האחר ושמחה לאיד. רק עוד תכונה אחת חסרה כאן: קטנוניות. המילה הזו בעייתית, כי המשמעות שלה גורמת לקורא לחשוב שמדובר בבעיה קטנה, אבל קטנוניות היא אחד משורשי הרע שדבק בתקשורת. היא מה שקורה כשתשומת לב לפרטים – תכונה חיובית ללא ספק – הופכת לאובססיה. היא מה שקורה כשהגוף כבר לא מסוגל להתנתק מהאותיות הקטנות ולראות את התמונה הגדולה. כשיותר מדי סיגריות ולאטה מרעילים את זרימת הדם ומונעות ממנו לשאת חמצן למוח.

בכלל, הדינמיקה של חיי כתב היא למעשה רכבת הרים מניה דיפרסבית, אלא שהמניה חלשה בהרבה מהדיפרסיה. המניה נעלמת אחרי יום, לפעמים, אחרי שעה, וכבר מגיע הצורך (שלי ושל המערכת) במנה הבאה. אבל הדיפרסיה, היא מלווה כל הזמן, כי בתוך תוכם, רוב העיתונאיות והעיתונאים שאני מכיר יודעים שמשהו בעולם הזה לא בסדר, שזו לא צורת חיים הגיונית ואנושית.

ובאמת, בעודי מתכנן את כתיבת השורות האלו אני שומע קולות "הומו", "כוסית", "רגיש". אבל רק מילה אחת מרחפת לה מעל כולן: "פחדן".

התנצלות

לפני שאמשיך אני צריך להסביר כמה דברים. גם ככה היריקה לבאר שאני מבצע כאן קשה לי. קודם כל על עצמי: אני עיתונאי מ"מעמד הביניים" של עולם העיתונות. השם שלי מוכר ליודעי ח"ן, למקורותיי, למכריי, ולמספר טוקבקיסטים וסטוקרים קריפיים במיוחד. הבאתי כמה סיפורים טובים בקריירה העיתונאית שלי, קיבלתי כמה איומי תביעות סרק, עבדתי קשה ואני חושב שהבאתי תוצאות סבירות בהחלט. אבל אם להיות כנה, אני לא חושב שאני עיתונאי טוב במיוחד, או מבריק במיוחד. אני פועל טוב במפעל. מרבית העיתונאים שפגשתי ושאני מכיר הם אנשים מבריקים באמת, חכמים מאוד, חדים, מהירים וחריפי מחשבה, הרבה יותר ממני. מדובר באנשים שרגילים לעבד כמויות מידע אדירות במהירות, לקרוא סאבטקסט ולהבין דבר מתוך דבר. הם מאומנים בזיהוי בולשיט ושקרים של אנשים אחרים, ביצירת קשרים ובשכנוע. הם סוכני מוסד, מרגלים, בלשים, שופטים, סופרים וקוראי מחשבות. הם זמינים כמו מגן דוד אדום (כל הזמן. ממש כל הזמן. כל רגע ורגע ביום), לפעמים כמו סופרמנים שעפים מזירה מדממת ליישוב בוער והם שקדנים וסבלניים כמו חיית טרף. לא סתם עיתונאים מככבים דרך קבע בסרטי גיבורי על: הצלם פיטר פרקר מחלטר כספיידרמן, קלארק קנט מסווה את זהותו כעיתונאי ב"דיילי פלנט", קים בייסינגר, היא צלמת עיתונאות שמצליחה לשבות את ליבו של באטמן (כשטים ברטון עוד היה בתמונה) ואפריל אוניל היא חברתם הטובה של צבי הנינג'ה. לא פעם דימיינתי את עצמי פותח את הז'קט הדלוח שלי מהודו וחושף "ססססססססססעמק" במקום ה-S של סופרמן. מוציא את התיק ההקפצות שלי (מטען נייד, ספר, מטען רגיל, בגד חם, כובע נגד שמש, בקבוק מים) ויוצא לדרך מלא בתחושת שליחות וחשיבות עצמית.

אני לא בקי בהיסטוריה של מקצוע העיתונאות. אני מניח שדברים רבים השתנו בעידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות, אבל גם שחלק גדול ממאפייני התחום נותרו ללא שינוי עוד מהמאה ה-19. בישראל 2017, עיתונאים ואנשי תקשורת עושים ניסים בכל יום. הם חושפים פרשות שחיתות של ראשי ממשלה, גורמים להדחת קצינים בכירים שביצעו עבירות מין, נאבקים בקרב חסר תוחלת בתאגידים בנקאיים רבי עוצמה ומגינים על האזרח הקטן. כל זה נכון לחלוטין, ומבקריה של התקשורת צריכים לזכור זאת: התקשורת היא כלי הנשק הטוב ביותר, אור השמש המחטא החזק ביותר שיש כיום נגד הממסד, כל ממסד באשר הוא. התקשורת היא אימפריה של ידע ומידע, סיפורים מעניינים וסכין קטלנית במיוחד שננעצת בבלון. ומילים אלו הן לא מס שפתיים או מליצת יושר.

אולם בהווה ובאקטואליה המקומית שלנו, מקצוע התקשורת הוא גם עדות ברורה וחדה לכל מה שרע בחברה הישראלית. כמו אדם ששואב ארס מגופו של חברו שננשך על ידי נחש ומטמיע חלק ממנו בתוכו, התקשורת סיפחה לעצמה את נורמות התנהגות מבחילות. כמו חזיר שמתפלש בבוץ כשחיוך מרוח על פניו (חיה חמודה מאוד דרך אגב, הדמוניזציה שעשו לה היא עוול), כך מקצוע העיתונות, אולי מבלי משים, הפך להיות צלחת פטרי של תכונות שליליות.

צייצי לך שפם

ממלכת הקטנוניות היא הטוויטר, הרשת החברתית שרק עיתונאים, בעלי השפעה ומעריצי הז'אנר מכירים. המרחב המושחז ביותר, הרהוט ביותר והמאוס ביותר. מקום שבו טובי המוחות של המקצוע, ואולי גם של מדינת ישראל, מכלים את ימיהם במריבות מטופשות, בעקיצות, בניסיון לגרום למתחריהם להיראות רע, בהטחת עלבונות ובשנינויות אינסופיות. מדי פעם אני מבחין באיזה נר קטן שמצייץ: "חבר'ה, החלטתי לעשות הפסקה מטוויטר, זה עושה לי רע", אבל זהו רק אור קטן שלא נעשה לו נס. אני מודה שבתחילת הדרך הוקסמתי. אני חושב שהתחושה הייתה כמו מה שניו חש כשהוא התחבר למטריקס באופן יזום. Mind Blowing אחד גדול. אבל לאט לאט נצברת התחושה שמשהו לא טוב קורה שם. שבסופו של דבר, מתחת לכל זה, מסתתרות הרבה אלימות, רשעות, טפלות, קדחתנות ולפעמים גם זדון.

אני חובב של סרטי מאפיה. בסרט "בחורים טובים" ישנה סצינה נהדרת שבה לוריין בראקו, השחקנית המגלמת את אשתו של גנגסטר חדש ומצליח (ריי ליוטה), מספרת על נשות אנשי המאפיה. בעודה יושבת עם אחיות הגורל שלה בסלון יופי ומאזינה לסיפוריהן המחרידים, היא מתארת לצופים איך מתחת לחזות הנוצצת שלהן ולאיפור היוקרתי מסתתרים כתמי המכות שהן חוטפות מהגנגסטרים. איך, למרות המראה הצעיר, הן מזדקנות מהר יותר מנשים שנישאו לאנשים "משעממים", ואיך הן מצליחות להסוות את האומללות שלהן מעיני הסביבה.

וכך גם במקצוע העיתונות ככלל ובטוויטר בפרט. על פני השטח יש בתחום שלנו הנאה אינטלקטואלית, דרמות, טרגדיות וקומדיות, מידע מעניין ומגוון וחידוד מחשבה אמיתי. אבל כשמאזינים טוב טוב לטקסטים שרצים בטוויטר, מתחילים לשמוע גם קולות אחרים: הקאות, הלקאות והכאות. והגרורות, הגרורות הארורות של סרטן הסופר אגו וה-OCD צומחות בחשיכה, בין ציוץ לציוץ ובין רפרש לרפרש.

הרבה אנשים שאני מדבר איתם אומרים לי שהם מאסו בתקשורת. הם משקרים. גם עיתונאים אלופים בלבקר את עצמם, וגם הם משקרים. האמת המפחידה היא שכולם נהנים מזה. שכולם מעדיפים שזה יישאר ככה. לא כי זה מוכר ובגלל צרכי הרייטינג (אל תאמינו לשטות הזו), אלא כי הם אוהבים את זה. את הדם המוקז, את הלכלוך והשלולית. את הטחת הרפש והאשמות, את המדמנה המכוערת הזו שנקראת השיח הישראלי. וגם קהל לקוחותיהם השבוי, כלומר, כל יתר האזרחים במדינת ישראל, אוהב את זה. הוא רוצה את המנה הזו. הוא נהנה מההתכסחויות האלו. סגל נגד דרוקר, ריקלין נגד ערד ניר, נסערי ימין נגד צדקני השמאל. לכן מצבה של התקשורת היום כל כך כואב, כי הוא מסמל את המצב של החברה הישראלית. לפעמים חבר שואל על איזה עניין ברנז'אי, על איזו מהומת אלוהים מטומטמת חדשה. הוא שואל בחיוך, בסקרנות מתועבת: "אז מה אתה אומר על ה….?". כשאני מתחיל לומר לו שמדובר בוויכוח סרק חסר ערך הוא מתחיל לאבד עניין. הוא רוצה שאני אוסיף לרפש, ובעיקר, שאשמע את דעתו המלומדת המצדדת באחד היריבים.

אובדן התמימות

וזה לא רק עניין של נימוסים והליכות. נורמות ההתנהלות האלו מובילות באופן בלתי נשלט ובסופו של דבר לכשלים מקצועיים. הדבר צף בשניים מן האירועים התקשורתיים החשובים ביותר של השנים האחרונות: מערכות הבחירות האחרונות בישראל וארה"ב.

"התקשורת הישראלית (ברובה) חטאה לאורך מערכת הבחירות בחטא היוהרה וההיסחפות אחר משאלות לב, ולקתה בפזיזות יתר ובחוסר רצינות במוצאי יום ההצבעה", כך כתב עוזי בנזימן, מייסד אתר "העין השביעית", לאחר היוודע דבר תוצאות בחירות 2015. לאלו שבקיאים בתחום, לא מדובר היה בחידוש. בקצרה, בתקופת סיקור מערכת הבחירות האחרונה בישראל, התקשורת החליפה סיבה ומסובב, סובייקט ואובייקט, נושא ומושא, בניסיונה להשפיע, ולא רק לדווח, על המציאות.

ברובד מעמיק יותר, ולפי חלק מהפרשנים, הורתה של מערכת הבחירות עצמה היא בעקבות המאבק על מעמדו של "ישראל היום", העיתון של "המדינה זה אני". כלומר, לא רק שהתקשורת (חלק מהתקשורת, לא כולם) סיקרה את הבחירות בצורה בוטה ומבלי לחשוב פעמיים, היא גם הפכה לנושא שבגללו הולכים לבחירות. היא הפכה לעוד שחקן במשחק של הכוח, לעוד יישות פוליטית. נכון שנתניהו וגורמים נוספים ניסו, בהצלחה רבה, להפוך את כל כלי התקשורת במשחק הבעד-ביבי-נגד-ביבי. אבל התקשורת (שוב, חלק, לא כולה) לא נלחמה נגד הניסיון הזה. 

במה שנראה כמו שידור חוזר של הבחירות בישראל, קרה דבר דומה מעבר לים, בארצות הברית של אמריקה. גם שם התנהל סיקור הבחירות האחרונות באופן מוטה, דבר שזכה שבא לידי ביטוי במאמר המפורסם של העורכת הציבורית של הניו יורק טיימס, ליז ספייד, שכותרתו: "רוצים לדעת מה אמריקה חושבת? תנסו לשאול", רמזה על הניתוק בין משאלות הלב של עורכי הטיימס, למציאות שנמצאת מחוץ למקלדת. ההטיה לא קשורה דווקא למחנה הליברלי או למחנה השמאל כמו שהיו כאלו שניסו לצייר בישראל, אלא לשיח כוחני, דעתני ולעומתי, שהתקשורת, כמו פונקדאית של וירוס אלים במיוחד, עוזרת להפיץ. התקשורת הבינה שהעם רוצה דם ודעות ואידיאולוגיה, קיצונית ומובחנת ככל שתהיה. כמו שאמר לי איש פרסום בכיר בישראל: "זה הכל ימין ושמאל היום. הרייטינג של כלי התקשורת בנוי רק על זה, על ההזדהות הפוליטית שלהם". אנשי תקשורת בישראל דיברו על "חשבון נפש" שצריך לעשות אחרי הבחירות האחרונות. המציאות בשטח מראה שהבחירות הבאות יהיו שידור חוזר מדוייק וכנראה גם מועצם, ושגם ההווה שלנו הוא כולו שידור חוזר ומדוייק של השיח החדש ששולט בנו.

השנה באו לעולמנו פרשות האלפים, שהחוט ששוזר את כולן הוא התקשורת. לא כמדווחת, לא כמסקרת, אלא כמושא הפרשה עצמה. התקשורת כחלק מסקנדל. מנכ"לים עלומים שמושלכים פתאום לחזית, מיליונרים ששולחים כתבים שמגרדים את ה-12 אלף לחודש כדי שידווחו על הניסיונות של ביבי לתאם איתם איך תיראה התקשורת. 

תקשורת שמסקרת את עצמה. דנה בגורלה ובחשיבותה. תקשורת שהיא חוקר, עד מדינה, תובע, סניגור ובית משפט. תקשורת שהיא הגלידאטור והקיסר וחיית הטרף אכלתהו. תקשורת שהיא הדעה של הקהל על עצמה. ובקיצור, בועה.

עולם ישן עדי היסוד נחרימה

הברנז'ה. הקהילה המדומיינת של אנדרסון. אשליית השייכות לעולם שלמרות ששמו הוא "תקשורת", אין בו אינטימיות.

בטיול האחרון לחו"ל ביקרתי במוזיאון עם תעודת עיתונאי שידעתי שאמורה להקנות לי כניסה בחינם. לאחר שקיבלתי את האישור מפקידת הקבלה, שמחתי בליבי. הרגשתי חלק מארגון סודי שמאפשר לי גישה למאגרי ידע והשכלה, בונה חופשי של טקסטים ונאורות. אבל גם אז ידעתי שמדובר באילוזיה. אין באמת ארגון שכזה. אחוות עיתונאים סודית קיימת אולי רק ברומנים של אומברטו אקו. המציאות היא, שאדם לאדם זאב, ושכלי תקשורת לכלי תקשורת אויב.

הנה זווית נוספת לטענה הזו. תנאי העסקה במקצוע העיתונות מחפירים. אנשים שעובדים 14 שעות ביום, מדי יום, כולל סופי שבוע, מרוויחים מעט מאוד מעל הממוצע במשק. אנשים שקורעים את התחת, מוקפצים באמצע חגים, שבתות, שמחות משפחתיות ובאמצע הלילה, חיילים לכל דבר ועניין, מרוויחים הרבה פחות מאותם יח"צנים זחוחים שמנסים לדחוף להם עוד אייטם האדרה עצמית. התאגדות? מאבק למען זכויות העובדים? נאדה. הדבר היחיד שעיתונאים מסוגלים להגג עליו כאילו הוא בר חשיבות בעת הזו, הוא מאבק למען חופש העיתונות בטחנת רוח פוליטית, אכזרית ודכאנית שלא נותנת לעיתונאים להביע את דעתם. אבל דאגה ללחם ולחמאה, לאותם מאות ואלפי עיתונאים שמנסים לגדל ילדים בעבודת פרך ומקבלים באופן יחסי, פרוטות – לא קיימת. אלו שנמצאים בחלק העליון של טבלת השכר לא זקוקים למאבק שכזה, והיתר, הרוב, עיתונאים, מפיקים, צלמים, גרפיקאים, עורכים, פשוט חלשים ואנונימיים מכדי לנהל מאבק שכזה. למעשה, כמוני, הם גם בעיקר מפחדים. מפחדים לצאת נגד עגל הזהב שכולם סוגדים לו. מפחדים להטיל ספק במקצוע שמטיל ספק בכולם ורק לא בעצמו.

לפעמים הלב שלי נשבר, כשאני מסתכל על עצמי ועל העיתונאים שאני מכיר. על הצוואר הכפוף, על העין הפוזלת ועל היד שמגששת כל הזמן אחרי הסמאטרפון. איזה שעבוד ארור. הסמארטפונים משפיעים על עיתונאים יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה. כמו קרינה על עובדי הכור בדימונה. נתחיל בוואטסאפ, טלגרם לאנשי טמקא. העבודה העיתונאית היום, לפחות זו השוטפת, מצריכה חיבור שוטף לאפליקציית המסרים הזו. כמות המידע השמיש שעובר בה גדולה מזו של כל הרשתות החברתיות גם יחד. הנה ניסוי: קחו טלפון של עיתונאי, שימו אותו בצד לחצי שעה ותפתחו את הוואטסאפ. מניח שהאפליפסיה שתמצאו שם תפתיע אתכם. כילד, אהבתי מאוד את הסרט "כל אנשי הנשיא" על פרשת ווטרגייט. אבל ברור שכיום לסרט כזה, כמו גם לסרטים עדכניים יותר ("ספוטלייט", "העיתון"), אין זיקה של ממש למציאות של ימינו. צוותי תחקירנים שעוסקים כל היום בסיפור אחד שבו הם מתעמקים ומתמצאים היא נחלת העבר. המציאות שלנו היא מסך מגע שאי אפשר לשכוח ממנו ליותר מחמש דקות. תוסיפו טוויטר, פייסבוק, טלגרם, מיילים, כל מה שקורה מחוץ לחיים עצמם, ותקבלו תנועות יד לא רצוניות לכיס, רטטי שווא מדומיינים וצלצולים פורחים באוויר. זוהי ההקצנה הברוטלית ביותר של חוליי ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשור האחרון. המקום שבו הנפש מפנה את מקומה למסך בשביל להשיג אייטם שיוקרן עליו. בשביל לעצור את הטירוף הזה דרושה יותר מהתאגדות עובדים יעילה, או אפילו שינוי באחד מכלי התקשורת. זוהי בעיה תרבותית שנוגעת ישירות לאפיונו של המקצוע בעת הזו. מכירת הבריאות הנפשית תמורת יעילות טכנולוגית, השתעבדות רצונית לאורח חיים לא בריא בעליל, אפילו מזיק במידה רבה, וזאת, מבלי לקבל תמורה ראויה.

 פניו של עולם הכוח והתנצלות נוספת

הדימיון בין פרצופה של החברה הישראלית לאופן המוקצן שבו הוא מתגלם בתקשורת נובע בין היתר מהצד השני של המטבע – האנשים שעמם עובדים אנשי תקשורת. יח"צנים ופוליטיקאים, עורכי דין ובעלי אינטרסים, גברים כרסתניים ומלאי חשיבות עצמית וצעירים מלוקקים מדור ה-Y  שמנסים להפוך לדמות האב הנוראית שהם חשבו שהם מתעבים. כל מיני אנשים משונים שתמונת הפרופיל שלהם היא צילום של עצמם בחליפה ובחולצה מכופתרת בתכנית בוקר זניחה. אנשים שרואים בפרסום את תכלית חייהם, ומשתמשים בחייהם לתכלית הפרסום. כל אלו שאין להם כוח ממשי אבל עיסוקם מקרב אותם למוקד הכוח והם נהנים לגנוב את הזהב הכאילו נוצץ הזה. כמו בוקסטל, הנבל ברומן "הצבעוני השחור" של אלכסנדר דיומא, הם מנסים להתחכך במוקדי הכוח ובכך לשוות חשיבות לעצמם, ושוכחים שהם לא מגדלים דבר, אלא רק גונבים מעט תהילה מהאלים שהם מייחלים להחליפם. קשה לבלום את הסימביוזה שנוצרת מעבודה תכופה ויומיומית מול אותם אנשים. קשה שלא להיות מושפע מנורמות ההתנהגות, צורות החשיבה, הלבוש והסגנון. קשה שלא להפוך להיות סוכן שמפיץ את אותן מחלות התנהגותיות שהן כל מה שרע בישראל.

אין סקר ואין דרך לכמת את הקביעות שמוצגות כאן. ההכתמה הקולקטיבית הזו מוכוונת לתרבות שפשתה במקצוע ולא לאנשים הספציפיים שעובדים בו ולדינמיקה שגדולה מסך כל מרכיביה. רבים מאנשי התקשורת הם אנשים טובים באמת, לא רק בתחום עיסוקים אלא גם במישור שבין אדם לחברו. זה משתנה מתחום לתחום, מאדם לאדם, מתפקיד לתפקיד. כמו בכל מקום, גם בתקשורת יש טובים ורעים. אבל לתקשורת, למקצוע התקשורת, יש גם זהות ואופי. אי אפשר לטשטש את זה ואי אפשר להדחיק את זה. ולמרבה הצער, כנראה שאי אפשר לשנות את זה.

שוב, ושוב ושוביש בעולם התקשורת יצירות מופת תחקיריות, עבודה רצינית ויסודית ומאמצים שאת פירותיהם רואים רק לאחר מספר חודשים ושהם משפיעים לטובה באופן דרמטי על החברה הישראלית. עדיף איתו מאשר בלעדיו. אבל מתחת לקרחון הענק שמטביע מדי פעם "טיטניק" כזו או אחרת, מסתתרים תשעה קבין של מערב פרוע, מלא דיבורי סרק ורהב, פרסומי "הוא אמר הוא אמר", יוזמות תלושות על הצעות חוק שלעולם לא יאושרו ובחישה בקלחת שכולה תיעוב עצמי.

 אפילוג

מכל הנ"ל נובע שאני פשוט לא שייך לעולם התקשורת ובמובן רחב יותר גם לחברה הישראלית. הניסיון הנואל הזה להיות ג'רי מגוויר נידון כמובן לכישלון חרוץ מראש. האמת שזה נכון. אני באמת לא חלק מהעולם הזה ומעולם לא הייתי. העבודה בעולם התקשורת נתנה ונותנת לי המון: חדות, עירנות, הטלת ספק, רגישות לזיופים ולשקרים, הבנה בחכמת המונים והצצה למה שנמצא מאחורי הקלעים של מקבילית הכוחות בישראל. הבונוס העיקרי, הרווח הגדול ביותר שלי זה הסיפורים. סיפורים במשמעותם המקורית. מקומות שלעולם לא הייתי מגיע אליהם, עלילות מרתקות ומשונות שנרקמות בכל יום מחדש, מעשים זוטות של אזרחים ומעשים גדולים של אנשים שנושאים תארים גדולים. מאות ואלפי סיפורים שונים ומשונים שהעשירו את עולמי. זוהי באר אדירה לשתות ממנה, אבל נראה לי שהיא הפכה לבאר תרעלה.  

ייתכן שהבעיה היא בי. ייתכן שאני הוא הכבש התועה שאמור היה כבר להיפרד מהעדר. ייתכן שפיתרון הבעיה הוא לא לשנות את עולם התקשורת אלא פשוט להסיר אותי מהמערכת, לחפש מקצוע אחר ולהפסיק להשתין לאותה באר שאני שותה ממנה בשנים האחרונות.

אני לא צדיק ולא קדוש מעונה. אני גם לא חושב שהמילים האלו ישנו משהו. בתרחיש האופטימי ביותר אני מקבל טור ב"עין השביעית" והופך לשיחת הרגע בטוויטר, או לחלופין גורף למעלה משיא-מאה-הלייקים שלי בפייסבוק. מה שאני מנסה לעשות כאן זה לשבור את מחסום הפחד. לומר דברים שמחלחלים בי כבר הרבה זמן, כמו אמת ברורה וצלולה שמוסתרת על ידי מלך עירום. אמת שלצערי, כמעט שלא ניתן לשמוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s