ימח שמי

החיבור הביוגרפי "מאו – הסיפור הבלתי נודע" מאת רונג צ'אנג וג'ון הולידיי היה כמו תמונת ראי. פתאום הבנתי איך נולד מנהיג, דיקטטור. פתאום התחלתי להבין לראשונה את המתודולוגיה של עצמי, את עוצמת שגעות הגדלות, האנוכיות והאגו הדרושים בשביל לרצות להיות בשלטון. לפסיכולוג שלי לקחה פגישה אחת בשביל לאבחן אותי כמגלומן. הוא ניסה להסביר לי שאני אולי מיוחד, אבל לא יוצא דופן. היום אני כבר מתחיל להבין את זה. למעשה, היום אני בטוח שרוב האנשים שעובדים במקצוע שבו אני עובד חכמים הרבה יותר ממני, ועדיין, תחושה חזקה שמקננת בי כבר מילדות אומרת לי שאני צריך להיות ראש הממשלה של מדינת ישראל. שהתפקיד הזה נולד בשבילי, ואני בשבילו.

נחזור למאו דזה דונג. לפי אותו חיבור שרמתו, אם אני זוכר טוב, לא הייתה גבוהה במיוחד, כדי להיות מנהיג על האדם לסגל לעצמו תכונה חשוב אחת בלבד: שאפתנות.

כמו היטלר וכמו מנהיגים אחרים, מאו חלם על ההנהגה מגיל צעיר יחסית. אצלי אני זוכר את זה מכיתה ז', כשהצלחתי, באמצעות דיל פוליטי משונה, לקנות לי מקום במועצת התלמידים. בכיתה ט' כבר עמדתי בראש המועצה, ובתיכון (במוסד שונה) הייתי דמות פוליטית מוכרת בגוף החזק ביותר במוסד: ועד המחזור. ארגון שמנה בדרך כלל 3-5 אנשים ושעוצמתו, במרחב שבו חיינו, הייתה חזקה בהרבה מזו של יו"ר ההסתדרות. אחח, היו אלו ימים יפים. אסיפות מחזור, שיחות עם הורים מודאגים, קרב צעקות עם ראש הישיבה ומנהל התיכון (הם צעקו, אני שתקתי בקור רוח), ארגון הצגת פורים מרשימה בעלות של כחמישים אלף שקלים ותחושת כוח מענגת. היו אלו ימי השיא.

שאפתנות ללא גבולות, ללא מטרה אחרת חוץ מהגשמת השאיפה. בלי רצון לעשות טוב או רע, רק עם רצון למלוך. הורמנותא דמלכא בשפת הקבלה. הרצון לשלוט, הרצון לעוצמה.

אצל מטורפים כמוני, הרצון הזה נולד בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שחיברתי מכתב לנשיא המדינה בחטיבת הביניים שבו אני פורס לפניו למעשה את משנתי בשורה של נושאים חשובים, כמו דת ומדינה, צבא וביטחון ועוד. אני זוכר בישיבת ההסדר שנקלעתי לשיחה פוליטית מעמיקה עם חבר, שבמהלכה ניסיתי לפרוס בפניו חזון מטופש על האופן שבו ישראל צריכה להיראות. הוא הוריד את הבלון הזה לקרקע בצורה די יעילה ומהירה.

בשנים הבאות זנחתי את המחשבות האלו. התרחקתי מפוליטיקה ושיקרתי לעצמי שאני מוותר. חיי חיים פשוטים, איזוטריים. משמיע ומפריח דברי חכמה כנביא בעירו, בדירתו, בחוגיו הפנימיים, ולא חותר לשום פרהסיה. יהיו כאלו שיאמרו שזו עצלנות הטבועה בי, יהיו כאלו שייחסו את זה לכוח גברא חלש ואני אוסיף את הסלידה מכל שיח הכוח בישראל. את התיעוב שאני חש כשאני מתבונן בפוליטיקיאינו מתבזים עם הקלחת החדשה. למעשה, הצבעתי רק פעם אחת בבחירות, מתוך ארבע אפשריות, ואני לא מתכונן לשנות את דרכי בנושא זה. אין לי אמון במערכת הפוליטית בישראל ובאנשים שממלאים אותה. אבל עדיין, מתחת ובין לכל השורות, אני יודע שהוא שם: הרצון למלוך. חי וקיים נורא ומרום וקדוש. לא רק שהוא לא נחלש אלא שאישו תמשיך להיות תוקד עד ביאת המשיח, או לפחות עד ההכרה שהמשיח הוא אני.

מאז ועד היום אני משחק עם מטבע והופך אותו בכל פעם על צד אחר. עץ – אני מסתמך על ההכנסה הנמוכה שלי ובונה חיים שקטים וטובים. עם נוות ביתי ועם צאצאים עתידיים בעזרת השם. חיים שבהם מבלים עם חברים, בצוותא, קוראים ספר טוב ומטיילים מדי פעם. זונח לחלוטין את החלום לטפס על העץ, ויורד חזרה לקרקע.

ביום אחר, אני מוציא פלי, ואז אני מחליט שאולי זה לא נגמר, שאולי זה עוד יקרה. אני משגר עוד טור דעה למערכת ומנסה לאותת לאנשים שמסביב: יואו, אני כאן, שימו לב והבחינו. יש כאן מישהו שהוא באמת שונה, שבאמת יכול לסובב את המציאות חזרה למסלולה הנכון. הצביעו לי.

לבלוג שלי היה פעם שם אחר, ציטוט משיר אהבה שנאה שכתבתי על עצמי. אפשר לחתום את הרשימה הזו במילים ההיסטוריות האלו, שעדיין נשמעות במוחי מדי פעם:

"אני אמרי, ימח שמי, מלך הייתי בעולם, מלך ללא עם".