בכל פעם שאני מנסה להבין כיצד פועלת המדינה הנהדרת שלנו, אני נזכר בפשטות של לואי ה-14: "המדינה זה אני". מיד אני רץ להתבונן בחדשות ובתחושות העם ומפרש אותם לפי האני והעצמי שלי. אם אני חש מדוכדך, הרי שישנה דליפה חמורה במורל הלאומי, אם מאסתי וקצתי, הרי שהציבור חפץ להחליף הכל, ואם, באופן נדיר, אני חושב שהכל נהדר, הרי שהציבור הישראלי הוא אימוג'י לב לב לב דגל כחול לבן. לא רק את העם אני מפרש, אלא גם את המדינה עצמה, את המגזר הציבורי הזה, את כל משרדי הממשלה המשעממים האלו, חוקיהם, הבליהם, מנכ"ליהם, פקקיהם ורפורמותיהם. אני יודע איפה טעינו ולאן נלך.
האמת שזה לא מורכב, כל מה שצריך הוא קורט של מגלומניה, שכפי שלמדתי בשנים האחרונות יכולה להיות ביץ' של ממש (יותר מכל החרדות שלכם, הפרעות הקשב והריטאלין שלכם. מגלומניה היא אוייב אכזר ומר). אבל כשהיא לא מצמידה אותך לקיר ודוחפת את שדיה הענקיים לפנים, מגלומניה מאפשרת לך לראות דברים מגבוה, כמו בלב והמעיין של ר' נחמן. הנה אני מבחין באימפוטנציה שלי כבעיה לאומית של הנהגה שלא יודעת להשלים מהלכים וחוקים ומפקירה את הניהול לידיו של בג"ץ. או אולי אני סבור כיצד זרעי ה-OCD שללא ספק מקננים בי, יוכלו לסייע לרשויות, בעזרת סידור וארגון מחדש של כל משרדי הממשלה, המוסדות הציבוריים השונים למערכת רזה, יעילה וחטובה. גם הרזיה היא תרופה להרבה חוליים בחברה הישראלית, והייתי ממליץ לשר החינוך להכניס שיעורי תזונה ויוגה למערכת השעות.
יש לי עוד רשימה של רעיונות שאני מתכנן להציג לציבור בבמה זו או בבמות אחרות. אבל בינתיים אני צריך להחליט באופן סופי האם לוותר על החלום הגדול שלי, זה שמלווה אותי מאז שהייתי ילד קטן: להיות ראש ממשלה.
הבלוג של אמרי לוי סדן 