געגועים לחצר המלוכה

הפוטנציאל והתקווה הם האויבים הגדולים ביותר, ככה אני אומר לעצמי כל הזמן. תתחיל כאילו אין לך מה להפסיד, וכאילו אין לך דבר. תתחיל מאפס, ממוות וריקבון. תילחם על הכל כאילו באת מרימה ותולעה. אתה כלום ושום דבר. תוכיח את עצמך. תרוויח את הכל בעשר אצבעותיך. מי שירצה יותר יקח בסופו של דבר. תדמיין שגדלת בפריפריה אצל אבא מכה ואמא נרקומנית, שאתה יודע להוקיר כל רגע של שפיות ושל טוב כאילו הוא היחיד. תלך על פי תהום.

אלא, שכחולה מגלומניה מאובחן, אני נאלץ להכיר בכך שנולדתי עם נפש של אריסטוקרט. אם רשימות אלו חוסות תחת הכותרת שניסח המלך האבסולוטי הגדול בהיסטוריה, הרי שכאן אני מרשה לעצמי לרדת מדרגה לעולם בני האצולה. כן, אותם שליטים פיאודליים שניצלו את זיעת כפיהם ואת כישרונותיהם של אחרים ונסמכו רק על היותם חלק מרצף DNA משובח במיוחד. בתוכי אני יודע שאני אחד מהם. אני מוכן, הו אלוהים, כמה שאני מוכן לאורח החיים הזה. לקום מאוחר, לנהל שיחות משכילות על יצירות מופת, להסתובב בגנים ולהשיק כוסות יין. להיכנס לעזריאלי ולרוקן אותו תוך כמה שעות. לשבת בבתי קפה ולהגג, ללכת לאירועי תרבות וחברה גבוהה. אני, שמעולם לא הוזמנתי לאירוע כזה, רואה את עצמי שייך לעולם הזה כמו שתולעת שייכת לתפוח.

בסריקת הגנום שלי לא אגלה ככל הנראה שייכות לבית הבסבורג או לשושלת הקרולינגית. יש לי זיקה לגרסה יהודית של מלוכה – הנני נכד אחיינו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, המשוייך בתורו לרבי אלימלך מליז'נסק, המשוייך הלאה עד לדוד המלך. אם לא די בכך, סבי היה שר בממשלה מטעם מפלגת מצ"ד, והסב האחר הקים את הישיבה התיכונית שבה למדתי – מדרשיית נועם. אולם למרות הדם הכחול לבן הזורם בעורקיי, ניכר שמחוץ לגבולות הגזרה של הציונות הדתית, וגם בתוכם, לא זוכה מורשת מפוארת זו להכרה.

אבל כנראה שמשהו בדם בכל זאת בלבל את המחשבה ונטע בי את הרעיון שאני אכן ראוי ליותר. אין ספק שגם החינוך האנרכו-ליברלי שלו זכיתי בבית הוריי סייע לכך, וגם העובדה שאת שנות התיכון ואת השנים שלאחריו, ביליתי במוסדות שדגלו בערך אחד בלבד: חופש ללא גבולות. ככה, עד גיל 24, ביליתי את חיי בפנימיות בקרבת אנשים יצירתיים, מופרעים וסוטים, רובם אשכנזים, וטיפחתי אט אט את המחשבה שאלו הם החיים: בית זונות של בעלי דם כחול.

באופן מפתיע, גם השנים שביליתי באקדמיה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים לא שינו את תפיסת העולם הזו. האתגרים האינטלקטואליים שהציבה לי העברית לא הצריכו מאמץ של ממש, ואת הלילות העברתי בכל אותם סוגים נפלאים של אוננות שסטודנטים אמונים עליהם: מערכות יחסים מטושטשות, סמים ואלכוהול, בהייה, אוכל וחברים. את כל זה עשיתי בעצלתיים, כמתחייב מהיותי בן אצולה, ומבלי שאטרח לבחון את מצב חשבון הבנק.

ואכן, כמו אריסטוקרטים רבים, גם אני התפלצתי יום אחד כשגיליתי שחשבון הבנק שלי מראה לא מעט אפסים, ולידם מקף מכוער. עצרתי את החגיגה רק כשכרטיס האשראי שלי החל למעול בתפקידו, וכשנאלצתי לשקר בנוגע לתאריך המדוייק של החזרת סך פעוט כזה או אחר.

בדולינה ככל שאהיה, אני עדיין מרגיש חזק בתוכי את תחושת הייעוד הזו: להיות סלב, להיות מעל כולם. אני אוהב את התחושה הזו. אני אוהב לשחות בבריכת דימיון, ביום שטוף צהריים בווילה באזור המרכז. סביב הבריכה נשים יפות בבגדי ים וגברים במכנסי ב'ז קצרים וחולצות לבנות לא מכופתרות. יין לבן וג'וינטים בידיים, וברקע ג'אז. אחרי זה בריכת הדימיון משתנה והופכת למזרקה קטנה בכניסה לבית אבן ענק, מוקף בגן פראי. באחת המרפסות של הבית, המשקיפה לעבר השקיעה. אני מוקף בחוג ידידים קטן שהגיע כדי להתארח. אין לנו דאגות כי יש לנו די ממון להכל. אנחנו נותנים לזמן ללטף אותנו ביחד עם הרוח, ומשיקים כוס יין אדום ומדברים בשקט. כמו בגן עדן, רק עם בגדי ערב חמימים מאריג משובח, ואוכל טוב שהכין השף הביתי שלנו.

והרי מה ישראל צריכה אם לא סלבסים משודרגים? במקום חבורת הנובורישים גודשי הקוקטיילים וההשקות, תקבלו גבר סטרייט, דקדנטי, חובב אופנה וקבלה, מנהיג ודוגמן, קומיקאי, שחקן והוגה דעות.  הרי כבר יש כאן אצולה, היא פשוט נעדרת דם כחול אמיתי. אני מציע לכנס עוד כמה אנשים מסוגי, ולהקים אריסטוקרטיה חדשה של אנשים שלא עושים כלום מלבד לחיות את חייהם כפי שהם רוצים, החל מהחלטה בשאלה האם לצחצח שיניים בערב וכאלה בשאלה לאן לטוס. כל חברה צריכה אצולה, כמו שמרקס כשל מלהבין וכמו שהקומוניזם הוכיח בסופו של דבר, השאלה רק איזו.