בזקפה ובזרע נגאל את השומרון

לא ידעתי אם אשרוד את הנסיעה הזו. 5 לפנות בוקר. שעה וחצי מירושלים לחוות גלעד. אני גמור אחרי לילה ללא שינה במועדון הפוסיקאט בתל אביב. איזו דרך יפה, אני אומר לעצמי, תוך כדי שמנסה להפחית את כמות המצמוצים. אני מקלל ומברך את עצמי על ההחלטה ללכת למועדון, אותה קיבלתי למרות שידעתי שאני עתיד לבלות את היום בסיקור הפיגוע שבו נרצח הרב רזיאל שבח. הראות העכורה של המועדון התחלפה בערפילי הבוקר של כביש 60. האפילה הכהה והכסף המטאלי של עמודי החשפניות פינו את מקומם לירוק הטרשי של בנימין ושומרון.

כל מיני ניגודים סטרוקטורליסטיים עולים במחשבה: מיניות והקרקע, המוות והזיונים, האפילה והאורה, גברים ונשים, הטענות לפשע מוסרי והאלימות והסכנה שממתינים בשולי הכבישים בשטחים ובספות האחוריות בפוסיקאט. מה מניע אותנו? יצר או אידיאל? אגו או ליבידו? התשוקה לחיות, או התשוקה למות.

הבניין שבו שוכן מועדון הפוסיקאט משך אותי מאז שגיליתי את קיומו. הוא הזכיר לי את יד אליהו, כפי שיכונה לנצח בפינו. אבל המרחב הפנימי קטן בהרבה ממה שניתן לתאר לפי המפלץ החיצוני. כמו בסיפורי פשע על מבנה שיש בו חללים מוסתרים, דימיינתי שאי שם, מאחורי הקלעים, מתרחשים "הדברים האמיתיים". שמה מזיינים, שמה מסניפים, ובא לציון גואל.

אבל העילה לביקור במוסד המפואר הזה לא נועדה רק לספק סקרנות, היה לי גם תירוץ אלטרואיסטי. כתבת במקור ראשון שהיא גם חברה קרובה ביקשה ממני להתלוות אליה לביקור בפוסיקאט, שהפך בסופו של דבר לטור בעיתון די שמרני בתחומי המין. הטור יצא מעולה, השיח המגזרי התעורר, אבל אנחנו בשער הכניסה למועדון. דימיינתי בידוק וסלקציה בניחוח ה"ברגהיין" אבל נכנסו בלי בעיות. השלטים אוסרים על צילום והעדפנו לא לבדוק את סבלנותם של המאבטחים הרוסיים הענקיים, אבל ידע מי שרוצה באמת, שאפשר לצלם בלי בעיה.

המקום נראה כמו שאני מניח שמדמיינים אותו. חשוך, תאורה אפלולית כחלחלה, עשן מיתמר ומה שלקוחות המקום יתארו כניחוח של חירות. בעודנו סוקרים את המקום למדנו כיצד הוא בנוי. מצד ימין, הבמה, שעליה, אחת לחצי שעה, מועלה מופע חשפנות. מולה, במעין חצי גורן, פרוסות בשורות כמה עשרות ספות, שעליהם יושבים הלקוחות. חלקם בחבורות, חלקם בזוגות (כלומר, גברים ונשים) וחלקם בבודדת. מאבטח/מארח שאחרי זה התגלה כאדם חביב למדי, ראה את אובדן העצות של ב', הכתבת הנועזת, ושלי, והושיב אותנו בפינה הסמוכה לבמה. נקודת תצפית טובה על המתרחש. התברר שיש למקום קומה שניה, ובה ממוקם בר, למי שמעדיף לצרוך את משקה הפיתוי שלו בעמידה.

הפלאפון לא הפסיק לרטוט. זה כבר כמה שעות אני מעביר לדסק חומרים על הפיגוע בחוות גלעד. בהתחלה זה היה נראה לי עוד דיווח סרק של עורך נלהב מדי, ואחרי זה התברר שזה פיגוע ירי. פיגועים, כך שתדעו, צריכים הרבה מזל. לא את כולם אנחנו מסקרים באותה עוצמה. זה תלוי בהרבה משתנים: בתקופה, בכמות הדיווחים, כמות הפיגועים, השעה והמצב רוח של הכתב. חוץ מזה שלא היה לי כוח לדווח על זה, כל המשתנים הראו שמדובר באירוע חמור. התחלתי להעביר חומרים וראש הדסק בישר לי שמחר בשש וחצי בבוקר אני מתייצב בזירה. הלילה הלבן הפך לשחור. בעודי מביט בחשפנית שביצעה ריקוד מחשמל במיוחד על העמוד, בערך שני מטר מאיתנו, אני מעביר לדסק את מועד ההלוויה של הרב שבח. היו לי כבר מקרים סוריאליסטיים בעבודה אבל זה היה הכי קיצוני שאני זוכר. האלכוהול שתדלקנו לפני הרגיע את העצבנות שחשתי במרחב הזה. לקח לא מעט זמן עד שהרגשתי נינוח.

אז מה עושים שם? שלישי בערב, המקום רחוק מתפוסה מלאה אבל יש בו כמה עשרות לקוחות. 20-30 חשפניות מסתובבות בין הספות השונות ומחכות שיזמינו אותן. ההזמנה היא אולי החלק הפוגע ביותר. גבר, שעוד רגע ילין בין שדיה של החשפנית, מזמין אותה אליו כאילו הוא מזמין קפה מהמלצרית. הוא מושיט לה כמה שטרות, לפי מה שראיתי מדובר על מינימום של 200 שקלים. היא מכניסה אותם לשרוול סאטן שמעטר את אחת מידיה ומתיישבת עליו.

אחרי צפייה בלא מעט ריקודים, הבנו שמדובר למעשה בתבנית סדירה ונוקשה. פרוצדורה קבועה שכל הבנות חוזרות עליה. ראשית, ההתיישבות. פנים בפנים מה שקוראים אצלנו בקבלה, להבדיל וכו'. האקט הראשוני שאמור לתת לגבר את תחושת הריגוש הקרובה ביותר. רגל מימין ורגל משמאל, והחזה בגובה הפנים. החשפנית חושפת את שדיה ונותרת בתחתונים ואז מתחילה הרכיבה. היא רוכבת על הגבר תוך שהיא מחככת במומחיות את איבר מינה באיבר מינו, ומקדמת ומרחיקה את החזה מפניו. במקרים רבים החשפנית מסתכלת לצדדים, מחפשת את חברותיה או סתם מפלט ויזואלי, בשעה שהגבר נמצא באקסטזה. מרבית הגברים שבאים למקומות כאלה הם בעלי ניסיון רב. "זאת לא הפעם הראשונה של יאיר נתניהו", אמר לי השבוע מאבטח לשעבר שעבד במשרד ראש הממשלה. מדובר באנשים שמגיעים לשם כמו פולחן, הם מומחים לדבר. אבל מעניין אותי אם הם יודעים כמה הבנות שעליהם לא מתעניינות בהם במהלך האקט.

הוותיקים גם מכירים את הכללים: אין נשיקות, ואין שליחת ידיים לאיבר המין. אני מבחין בטירון שמנסה לקבל קינוח שלא נמצא בתפריט. החשפנית שעליו פשוט תפסה לו את היד והחזירה אותה למקום. הבנות האלה נכנסות למאורת הזאבים בשביל להרוויח את העשרות אלפי שקלים שלהן לחודש. מה הסיכוי שיפלו על גבר דוחה, סוטה במיוחד או אלים. איך הן מתייצבות כל ערב, עולות על עשרות גברים ולא יודעות מה מסתתר בשק הבשר שמוטל לפניהן.

נחזור לפרוצדורה: אחרי הרכיבה מגיע שלב ההתרפקות. הבחורה נשכבת על צידה כשהיא מונחת על גופו של הגבר, וגם שם מתחככת ומנגישה את גופה. זה השלב הארוך ביותר, בתהליך שנמשך לא יותר משתי דקות. השלב האחרון הוא טקס הישבן. הבחורה מתרוממת מעל הגבר, מסובבת את גבה אליו ומבליטה את התחת. אם המגע עם הגבר היה דוחה במיוחד, כבר בשלב הזה הבחורה לובשת בחזרה את הבגד/חזיה שפשטה בהתחלה. אם לא, היא נותרת עירומה למחצה. הגבר ממשש את התחת, מסניף סקס אחרון והיא נעלמת לה. לפעמים מיד לאחר מכן מוזמנת בחורה חדשה. הסוד, כך יסבירו כולם, הוא לא לגמור. המחיר הממוצע ללקוח לפי הערכה שלי: לפחות אלף שקל ללילה. כנראה שהרבה יותר.

בינתיים בשומרון, פרוצדורות אחרות. הכנות ללוויה ותחקיר ביטחוני. הגעתי לחוות גלעד קצת אחרי שש וחצי. כולם ישנים. היה לילה ארוך אתמול. עצרתי את הרכב בשולי הכביש לא רחוק מזירת הפיגוע ומאייזנקוט שהגיע לזירה בשביל יח"צ טוב של בוקר. ציר 60, ציר 60. הנחש המתפתל שבלע לקרבו כל כך הרבה דם, סודות וזיכרונות. הפיתרון הבלתי אפשרי לבעיה הבלתי ניתנת לפיתרון של ישראל והפלסטינים. כמה פעמים נסעתי על האספלט הזה. כבר שכחתי כמה האזור של חוות גלעד, בין יצהר לקדומים, יפהפה.

קינה על הארץ היפה שלנו שאי אפשר ליהנות ממנה, על השחתת הנוף במבני בטון מכוערים, על בנייה שלא מתאימה לתוואי השטח, ועל החלפת הדשן בדם. על הכתם העיוור הזה במוחם של ישראלים שלא מודעים ולא מבינים ולא יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על השטחים. אנשים שבשבילם יצהר, גוש קטיף וסוסיא, הם אותו בליל של מקומות מעורפלים, ספק תנ"כיים, מורכבים ומסובכים. ידידתי כתבה במקור ראשון על הדתיים הלאומיים שלא מכירים את תעשיית המין והזנות, ואילו בחוות גלעד חשבתי על הישראלים שלא יודעים מהו הקו הירוק ומה נמצא מעבר לו.

גנרלים התייעצו, כוסות קפה נטרפו, והמחבל שביצע את הפיגוע לא נתפס עד לכתיבת שורות אלו, עוד מעט שבוע לאחר המעשה. אחרי כמה שעות שוטטות במרחב, טיפסתי עם הרכב מהכביש ליישוב עצמו ושם הבנתי שהטרקטורים שראיתי בכניסה סוללים למעשה את בית העלמין במקום. עד לפיגוע, חוות גלעד הייתה יישוב שאין בו בית קברות. נדהמתי מהנתון הזה. כמו איזו אוטופיה נקייה ממוות. 16 שנים חלפו מאז הקמת היישוב לזכרו של גלעד זר ז"ל, ועד היום לא נקבר בו איש. בתים וקרוואנים פזורים לאורך הכבישים שחוצים את חוות גלעד. הכל ירוק עכשיו, אחרי הגשם. כמו ביציאת מצרים הפוכה, נחפזו המתיישבים להכין את הקרקע לקבורת מתיהם. בבית משפחת רז עבדו טרקטורים אחרים להכשרת הקרקע לסוכת האבלים. ניסיתי לא לאבד את הזיכרונות של המראות האלו, והלכתי לתנומה קצרה ברכב. בכל זאת, לילה קשה עבר על כוחותינו.

(התמונות צולמו בבית משפחת שבח, יום וחצי לאחר הפיגוע)

ההקבלה הבינארית של חילונים לא מכירים את השטחים ודתיים לא מכירים זונות לא תעשה טוב לשורות האלו. אני רוצה לצלול קצת יותר עמוק. להגיע לזרע עצמו, לזקפה עצמה, שבאה והלכה במהלך הערב. כן, היו שם כמה בנות יפות ומושכות מאוד. היו גם כמה שלא הבנתי כיצד הן מועסקות בפוסיקאט. משקל יתר או משקל חסר. לכל איש יש שד (בקמץ) כנראה. האנשים שם, כך הבנתי במהלך הערב, לא תופסים את עצמם כחוטאים. מועדון חשפנות הוא המרחב שבו אפשר להתבהם בנינוחות. איש מהם לא סבור שעליו לקבל פרס ישראל על הנוכחות במקום, אבל אף אחד גם לא חש צורך להתנצל על מעשיו. ובאמת, אחרי שעתיים, התחלתי להרגיש רגוע יותר. פתאום אתה מפסיק לפזול ומבין את הסיטואציה שבה אתה קורא לאחת הבחורות ומזמין אותך אליה. מחמת אישיותי שעמדה בפרץ, מחמת העייפות ומחמת חיסרון הכיס נמנעתי מאקט מביך שכזה.

פה ושם ראיתי גבר שמזמין חשפנית שמתיישבת עליו, אבל רק בשביל לדבר איתה. לא הצלחתי לצותת אבל הקונספט היה מעניין. האם באמת ניתן לנהל שיחה במצב כזה? על מה מדברים? דימיינתי מונולוג "עוגה בוגה אני מנכ"ל בזי.בי.איי אני עשיר ממש ויש לי גדול אני", אבל זאת הייתה נראית שיחה יותר טבעית. לידינו היו כמה זוגות של גברים ונשים שלא הזמינו אפילו ריקוד אחד. אחת הנשים שם, שהגיעה עם ידיד שלה, אמרה שהיא הייתה סקרנית לראות על מה המהומה (הוא לקוח קבוע). היו חבורות גברים דוחות במיוחד, שהזמינו בחורה ופשוט העבירו אותה מאחד לשני. רחמי עליה ורחמי עליהם. איך אפשר לחלוק ככה אישה עם גבר שיושב לצידך, גם אם הוא חבר. איך אפשר להתחרמן ככה? רחמנא ליבא בעי.

רמת הריקודים התדרדרה. חלק מהבנות טיפסו על העמוד עד למעלה, סמוך לפנסי התאורה ואז צנחו במהירות למטה, כשהן עוצרות את עצמן עם הירכיים קצת מעל הקרקע. אבל מי שמגיע למקום כזה לא מחפש אקרובטיקה, הוא מחפש להתרסק עד הסוף. לצלול לתחושת הכיבוש המשחית.

חשבתי גם על התפאורה של המקום ועל המוצר המרכזי שלו – הלפ דנס. גבר יושב ברגליים פסוקות על ספה – הדימוי המושלם של איש עסקים/דושבג רב כוח, ועליו מתיישבת אישה אקראית, הוא מזמין אותה אליו, לא ניגש אליה. הוא מזמן אותה והיא נופלת לחיקו. כמו בשיר השירים, רק שהכל נקנה בכסף. ארץ ישראל, מאידך, נקנית גם בייסורים.

כמה מאות, אולי למעלה מאלף איש הגיעו ללוויה של הרב שבח. כל הדוברים היו גברים. חלקם סיפרו על הרב רזיאל, שהיה, לפי דבריהם, איש חסד נדיר, אבא, מחנך ואיש ציבור. אחרים דיברו על ארץ, ועל חיבור לתשתיות, וצעקו, וזעקו. אני מרשה לעצמי להביע את דעתי על ההספדים כ איש מהדוברים ששמעתי לא היה בן משפחה. לא השתכנעתי שכל הסאונד הזה הגיע מנהמת הלב. כמו המקוננות של פעם, גם הם בסך הכל נכנסו לתפקיד כלשהו. איך כל כך מהר עוברים לדבר על בניה אחרי שבן אדם נפטר? אולי תחכו כמה ימים? הכל היום הופך למנוף לחצים, הכל הופך לאידיאה. גם השפה שבה תיארו הנוכחים את הרב שבח הייתה שפה אידיאית. שיח של ערכים ולא שיח של פרסונה. גם חייו, ככל הנראה, היו חיים של ערכים. בביתו, ביום שלאחר מכן הבחנתי במשחק קופסה בביתו של הרב שבח. "בחזרה למקדש שמו". על הדלתות היו תלויות תעודות הוקרה לבנותיו של הרב שבח שהשתתפו בחידון תורני שהכין אביהן.

עם כל המתיקות והאמפתיה הרבה שחשתי, הייתה בי גם הסתייגות. אני לא אוהב אידיאלים ולא אידיאליסטיים. אני לא אוהב מקומות שבהם הפרט נכפף לכלל והספדים שיש בהם קריאות לממשלה לפעול. לאורך כל היום בחוות גלעד שמעתי רק דיבורים פוליטיים, כמעט לא אישיים. 24 שעות לאחר מכן הגעתי שוב ליישוב. האלמנה הטרייה, יעל, ישבה כשמסביבה עשרות נערות שהכירו את רזיאל. הן סיפרו לה סיפורים אודותיו. כולם סיפורי חסד. כולם סיפורים על מעשים טובים שעשה. הייתי שמח לקצת יצר הרע בסיפור הזה.

וזה אולי אחד הדברים שנערי הגבעות מנסים להציף בשנים האחרונות. את היצר הרע של מפעל ההתיישבות. יצר הרע שכולל גם אלימות, סמים ורוקנרול. אולי זה גם מה שחסר למפעל הזה. קצת יצר הרע שיחבר אותו לחברה הישראלית. שיקח את בני האור, בורקי העיניים, כמו איתי זר מייסד חוות גלעד, ויזכיר להם שהחיים מורכבים גם מהערפל המטשטש של הפוסיקאט ולא רק מהירוק החד של השומרון. גם לרודפי "הזנאים" הייתי מציע לזכור את זה: לא בשביל להקל בחומרה אלא בשביל שלא ישכחו שכולנו בני אדם, וכל אדם הוא שור מועד ונופל. 

בסוף, כולם בוחרים. הגברים שבאים לפוסיקאט והמתיישבים שנענו לקריאה והלכו ליישב את השטחים שנכבשו ב-67'. מנסים לטעון עליהם, זה לא חוקי, הם פושעים, יש לאסור בחוק ולאכוף. אבל זה הרבה מעבר לכל חוק וכל סעיף בחוק העונשין. אנשים רוצים לחיות ואנשים רוצים למות. לאנשים יש אמונה ולאנשים יש תשוקה. הרצון שלהם חזק יותר ממוסכמות חברתיות ומסייגים שאחרים מציבים להם. הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה בעיניים פקוחות. על גבעת טרשים או במועדון אפלולי. החברה הישראלית שכחה את זה. שכחה מהי בחירה ושכחה לכבד אותה, וניסתה להיצמד לקונצנזוס, לנורמטיבי. אבל חילונים ודתיים, חרדים וערבים, כולם יצטרכו ללמוד את כוחה של בחירה בשוליים, בחטא, במפתה, בחריג, בדוחה, באידיאל, באדמה, בדם. בחירה היא בחירה. זקפה היא זקפה. כך בועלים וכך גואלים. 

התקפלנו מהמועדון אחרי שיחה אחרונה עם שני לקוחות קלי דעת. זה היה נראה שהם לא הבינו מה אנחנו רוצים אבל בעצם הם הבינו בדיוק. למרות זאת, הם לא הציגו שום סופר אגו לראווה, רק ליבידו טהור. הקלות הבלתי נסבלת של החשפנות. של ההנאה, של הריקנות, של הסקס. לעומתם, אנשי חוות גלעד, כבדים וקשים. בדרך חזור עצרנו לכנאפה בחווארה, כפר פלסטיני על ציר 60 האהוב עליי. היו נחמדים שם מאוד הערבים. גם זה קורה בשוליים. קפה ועוד קפה, ועוד כנאפה ואז הבייתה.

חזרתי לחיים הרגילים. לרחביה השקטה. חיים שאין בהם מתנחלים, מתים, חשפניות וחרמנים. חיים של אנשים שאין להם ברק בעיניים אלא יום עבודה וארוחת ערב בסופו. מעמד הביניים מה שיאיר לפיד היה מכנה. "אנחנו" או "כולנו" בשפת הטשטושים הנהוגה כיום.

טוב לילך לבית האבל מדי פעם, הזכרתי לעצמי, לראות חיים אחרים שמתנהלים מעבר לקווים שאנחנו מכירים, וטוב גם לילך לבית המשתה, לראות מה בני אדם מסוגלים לעולל לעצמם ולאחרים.

בזקפה ובזרע נגאל את השומרון.