בחצר האחורית של בוקי נאה

השקיעה הפכה לערב, והערב הפך ללילה, ושטף המילים של בוקי סירב להיפסק. כמו הירקון וגופות המתאבדים שבו, קצפו המילים אחת אחרי השניה, מגיעות מהגרון והזיכרון של נאה ונשפכות אל הים ואל האוזניים המבולבלות שלנו. "אנחנו עדיין לא יודעים מי רצח את רוז פיזם", הוא דקלם כמו אמן פואטרי סלאם אפל ומשופשף שכבר שנים בעסק. הבמה: גינה לזכרה של רוז, שנתרמה, כך לפיו יתברך, על ידי יעל אבקסיס (הוא מטעים את ה-סיס, והשין השורקת שלו מתרחבת וחולשת על המונולוג, יוצרת טונוס מותח ורועש). הוא משתמש באפיפורות, מוטיב ספרותי פואטי שכולל חזרות על משפטים ככלי מתודי: "כאן היא יצאה מהירקון, כאן היא יצאה מהירקון. נתתי לה ופלה, הוצאתי לה ופלה". הוא מספר על שוטרים שלא רוצים להוציא מתים מהמים ועל והירקון האפל שממשיך להיות מזוהם בפסולת אנושית. בתוך כל אלו הופיעה ופלה טעימה, שהוענקה למישהי על ידי אצבעותיו השמנמנות של בוקי. אני כבר לא זוכר מי זאת, וכנראה שגם אז לא הבנתי על הוא מדבר. מי יזכור את הוופלה? מי יזכור את הוופלה?

מתי שהוא איבדתי ריכוז, ולפתע שמעתי סיפור לא בלתי מטריד על אדם שהחדיר את איבר מין שלו לתוך נרתיק של אישה, כשהוא מעוטר במכשיר הקלטה. "רוני רון שיחזר את הרצח עם כובע של שוטר כי לא היתה לו כיפה", חוזר נאה לזירת האסון. אנחנו עומדים בין מתקני שעשועים לילדים. מאחוריו המים השחורים של הירקון ובאוויר הדקדנס של הצפון הישן של תל אביב. "מח"ש לא חקרה את התיק", הוא מוסיף ברמיזה ליודעי ח"ן. סימני שאלה ושלוש נקודות מוטלים סביב.  

IMG_20171221_234106.jpg

 

אנחנו כבר אחרי שעתיים של אנקדוטות וסיפורים של בוקי. המסעדה של סילבן שלום וזאב רוזנשטיין, השיעור השבועי של העבריינים מתחת למגדלור בנמל תל אביב וקצת על הסניגור הפלילי בני נהרי, ששימש, כך לדברי בוקי, כהשראה לדמותו של בנצי השמן מאסקימו לימון. בני נהרי ובנצי השמן, שתי דמויות שמרכיבות ביחד את הדמות של בוקי נאה: כרס מפוארת, מומחיות בפלילים, היכרות שלו עם ההוויה הישראלית ווולגריות שמאפיינת את סיורי הלילה שלו "בחצר האחורית של תל אביב".

על דפי נייר באוטובוס חולקה הזמנה להצטרף לסיור פלילים של בוקי גם בעיר לונדון. ג'ק המרטש, שרלוק הולמס, סקוטלנד יארד ופשפשים, כך נכתב על ההזמנה, שכאילו באה ללמד על ההבדלים העמוקים שבין עולם הפשע האלגנטי של לונדון של סוף המאה ה-19, לבין עולם הפשע הישראלי. תנו לי מוריארטי אחד ולא אלף מולנרים (למרות שאברג'יל כובש אין מה לומר).

הפער הזה, שבין הפנטזיה על עולם הפשע המסוקס לבפועל הלבנטיני שלו, ליווה גם את המשך הסיור כשהגענו לחלק של העירום. אבל לפני זה, הפסקת אוכל. אנחנו עוזבים את אזור הנמל, ונוסעים לפינת רוטשילד והרצל. hardly בייקר סטריט.

בוקי מספר סיפור מפולפל על "שודד הבנק האחרון שהיה בישראל" ועל פושעים נוספים. בשמותיהם של חלקם הוא נוקב, ובאחרים לא. לכל אחד הסידורים שלו עם עולם הפשע. לפתע מגיח אדם מן הצללים. פושע בדימוס, מוכר כעת דיסק עם הסרט שלו. מניח שבוקי משלם לו כך וכך בשביל שיוכל "להפתיע" באורח מגושם את משתתפי הסיור. הוא פותח במונולוג משלו ומספר בגאווה לא מסותרת על ימיו כפושע. הוא ובוקי, כשני חברים ותיקים וטובים, מחליפים מדי פעם "אתה זוכר את ההוא? זוכר את הזה". האירוע כולו מבויים בצורה איומה ומעורר בנו מבוכה יותר מעניין.

מי זה "בנו"? בעצם? ובכן, אנחנו, שוכני "אוטובוס הפלילים" לא מדברים בינינו. אנחנו, אני וחבריי, מנחשים את ההטיות הפוליטיות של המשתתפים בסיור (ההימורים הם על כחלון וימינה). ניכר שכולם, הרוב גברים ונשים בשנות ה-40-50 לחייהם, שותפים לתחושת הסקרנות שמוליד רק שעמום בריא של החיים בעולם המודרני. ניכר גם שכולם הגיעו לסיור כדי שיהיה להם על מה לספר ליד השולחן. בינתיים, הסימטאות כולן של בוקי. הוא לא עוצר לרגע. אחרי המבורגר לא משכנע אנחנו ממשיכים לפורנו. מועדון חשפנות, מועדון BDSM ובסוף הזונות.

"חואן שואן ומעשים טובים", זה צירוף המילים שמשמש את בוקי בשביל לתאר סקס. בדיחה שהייתה חביבה בתחילת הסיור וקצת מאבדת את חינה לקראת סופו ולקראת סיום העשור השני של המילניום החדש. זה נכון במיוחד כשרואים באיזה סקס מדובר. לאלו מכם, שכמוני, מעולם לא היה במועדון חשפנות, יש לי בשורה לא טובה: סקס אין כאן. גם לא אירוטיקה ומיניות. בסך הכל עמודי ברזל קרים, ספות מטונפות והרבה ייאוש. כשם שעולם הפלילי הישראלי גדוש במאפיונרים עייפים, נעדרי תחכום, מעוף וסטייל, מועדון ה"גוגו גירלס" היה תצוגה עלובה למדי של חואן שואן. החלק המעניין, כמו בעניינים אחרים בישראל, היה דווקא החלק של השיחה, ולא של המציאות.

 

IMG_20171221_233849.jpg

במציאות, מרגו, שם בדוי, חשפנית לא נאה במיוחד באזור ה-40, מוצא רוסי עם כרס בירה. היא התפשטה. ראינו אותה בחוטיני. חזה נחמד, כנראה טבעי. כל השאר גוף של אם חד הורית בת חמישים. "השם שלי זה שם במה שאני ממציאה לבד כחלק מהשמות שאנחנו בונות כאן בתור פנטזיה ללקוחות", היא פותחת, מתורגלת, כנראה לעייפה, במענה לשאלות שמציג לה בוקי. "זה ספורט. קשה להרים את משקל הגוף. יש דברים מאוד קלים ופשוטים שכל אחד יכול לעשות אחרי שיעור אחד ויש דברים שקשה לעשות גם אחרי חודשים ושנים", היא מסבירה מעל כיסא הבר שעליו היא יושבת. שני מטר מימינה, על במת החשפנות, יושב בוקי. "אז חטפו אותך באוקראינה והביאו אותך לארץ. מכבים לך סיגריות על החזה?" הוא שואל אותה, מלמד אותנו, הטירונים, ש-כ-ל מה שחשבנו על התעשייה הזו בכלל לא נכון. "זה לא ניצול של נשים, זה ניצול של גברים" הוא מסביר לקהל הסתום.

אחד מאותם גברים היה מפקד חיל הים לשעבר, האלוף אלי (צ'ייני) מרום. במרץ 2009, לפני כמעט עשור נתקל נאה בצ'ייני במהלך אחד הסיורים שהוא ערך במועדון הגוגו גירלס. נאה דיווח על הביקור של האלוף בידיעות אחרונות, ובעקבות הדיווח, כך לדבריו, ושוב לדבריו, ושוב לדבריו בפעם הרביעית, הוא פוטר ממנו. צ'ייני עצמו התנצל בפני הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ספג את המכה הקלה בכנף והמשיך בקריירה הדי מפוארת שלו, כשלאחרונה נחקר כחשוד בפרשת הצוללות. בוקי ממשיך לנסות להפיח חיים בגוגו, שהולך ונראה כמו מועדון לאזרחים ותיקים, או מועדון לפנסיונרים יוצאי מלחמה. רק חסר את קרמשניט, שוטר שעיטר לא מעט מסיפוריו של בוקי, וכל החבורה כאן.

"לאף אחת שאני מכירה כאן בשנים שאני עוברת כאן בארץ בחשפנות לאף אחד לא קרה דבר כזה שמכרו אותו", מרגיעה מרגו. "כל אחת באה מיוזמתה". האמת שזה משכנע. אבל רק אם הייתי עיוור וחירש. הפרצוף המיוסר של מרגו, שפת הגוף שלה, המקום הדוחה שבו היא עובדת, לא הותירו אצלי מקום לספק. כן בחירה, לא בחירה. כיף זה לא. הנה נפתחת הדלת לחדר ההתארגנות של החשפניות הסמוך לבמת המופע. אור פלורוסנטי קר, שטח קטן ומלוכלך, ורסיסים של שברי החלום להיות שחקנית קולנוע.

"אנחנו מרווחיות מלפ דנסים. לא מתנשקים", ממשיכה מרגו ומדקלמת מ"אישה יפה". "מתלטפים ומתחרמנים זה כן. קורה שאני באה עם הפרצוף הסקסי שלי והלקוח אומר למה את לא מחייכת אז לפעמים גם מדברים. מה אני לא עושה? מה אני לא מסכימה לעשות מה שהסוטים רוצים שאני אעשה. אני אומרת מחמאות. משכנעת אותו להמשיך עוד ריקוד ועוד ריקוד. הלקוח ממשיך ללטף תוך כדי תנועה. כל לאפ דאנס בין דקה וחצי לשתי דקות עולה 25 שקל. לפעמים לקוח מאמין שאני רוצה אותו רק מזה שהסתכלתי עליו ממרחק".

אנחנו יושבים על הספות. המועדון הקטן נסגר רק בשבילנו. משמאלי אני מבחין בצעירה, חשפנית, שמפלרטטת ונמרחת על מי שנראה כאחמ"ש או הבעלים, שיושב ליד הבר. זו הממלכה שלו אני מניח. הוא שואב כוח לא מהכסף שהוא מרוויח אלא מהידיעה שיש לא מעט אנשים שמוכנים לשלם בשביל המופע שהוא מפיק. שיש מספיק אנשים ששותפים לעולם שלו. שעברו מהאור אל הצל. מהנקי אל המלוכלך. לארגוני הנשים שיבקרו אותו הוא יגיד: "מה אתן רוצות? אתן יודעות כמה אנשים באים לכאן כל לילה". הוא ישווק את זה כמקצוע. בינתיים היא נעמדת בין רגליו ומתרפקת עליו.

"לכל ההזמנות וההצעות אני אומרת לא", מוסיפה מרגו. "עובדות כאן 10-20 בנות בלילה. אף אחת לא תבוא איתך הבייתה. אני מאמינה שמי שמגיע לכאן בוגר והוא יודע לשלוט בגופו (כלומר, לא לגמור – א.ס.)". אחרי הפרגון למין הגברי, מגיעים הנתונים: "אני מרוויחה 40-70 אלף שקל לחודש. חמישים גברים יכולים לגעת לי בחזה בלילה". ואז שוב ההרגעה: "לפעמים זה מכאיב ואז אני מבקשת מהלקוח לכבד אותי. רוב הגברים יודעים איך להתנהג עם גוף של אישה". אפשר לנשום לרווחה.

ואיך את שורדת את זה נפשית? שואל בוקי ושואלים כולנו. "אני מגיעה הביתה אחרי חמישים גברים ואני מביאה סכום הביתה, זה מרגיע יותר מכל השטויות של הפסיכותרפיה". דווקא המשפט הזה משך אותי. למי את מביאה את הכסף הבייתה? לרגע היה נדמה לי שהיא רוצה לדבר על ילד או נער שמחכים לה בבית ואז חוזרת בה, מפחדת לחשוף יותר מדי. גם ההתייחסות לכל המקצוע כאל "Put money on the table", נראתה לי אנושית מאוד. הבלטה של נעלם הכסף במשוואת הפורנו, שמוציאה את שאריות המיניות מהמוסד.

אנחנו יוצאים מה"גירלס", מפיצוציית הסקס המביכה הזו, ועוברים למתקדמים. הגיע זמן הספנקינג. הגיע זמן הדאנג'ן.

IMG_20171221_231928.jpg

dav

אז קצת על עיצוב, אני חשוב לי הנושא הזה, חשוב לי שיהיה פאנג שואי גם במקומות של חואן שואן, ושיהיה ברמה גבוהה, באיכות ובסטייל. הדנג'ן לא עונה לגמרי לדרישות אבל זהו בהחלט שיפור משמעותי מה"גירלס". כאן, בהתאם לז'אנר הסקס המקומי, משקיעים בתפאורה. הרבה עץ, הרבה עור, מקום שקצת עושה חשק להישאר האמת. להישאר ולהתבונן.

"אני מלצרית בחומוסיה, דוגמנית ואני בשני הצדדים של השוט. נשלטת על ידי גברים ונשים. הערב אני אעבור סשיינים של הצלפות שעווה וקשירות. הכל לפי הגבולות של הנשלט. סביר להניח שאני אחזור הבייתה מוכה. להורים שלי היה קשה לקבל את זה בהתחלה. בכל זאת זו הבת הקטנה שלהם. הסברתי להם שאני צלולה בדעתי ושאני חוזרת הבייתה בריאה בנפשי ובגופי".

זאת גאיה, צעירה כריזמטית ולא הכי נאה, בתחתונים וחזייה אדומים, לכבוד חג המולד הממשמש. החיים שלה בשליטה. היא יודעת מה היא עושה. ואת אותה שליטה היא בוחרת לאבד ביחד עם שותפה, ניסן, בן 28 מתל אביב. "אני הברמן כאן. אני מורה לריקוד על עמוד ודוגמן. שירתתי שלוש שנים בסיירת כלוחם".

אחרי ההצגה עוברים להדגמה. ניסן מלא בחיוכים. גאיה נראית קצת מהוססת. אולי זה קשור לעובדה שקצוות השוט שהוא מחזיק בידו, הולכות להצליף על איבר המין שלה ולא על שלו. אחרי כל מכה מגיע ליטוף באזור האסון. "זה מחרמן אותם", מסביר בוקי. "יש להם כאן חדרים מאחורה ואחרי המופע הם יכולים לחואן שואן שמה". ההצלפות עצמן נראות כואבות. הן מוציאות צווחות קצרות מגאיה. ההצלפה האחרונה, בווג'יינה, גם מוציאה ממנה את הסייף וורד שהם הסכימו עליה (לא יודע למה, אבל נתקע לי בראש שזו הייתה המילה "מכבי"). גאיה וניסן מתחבקים ומתלטפים. הוא מרגיע אותה. סצינה סוריאליסטית, אך משום מה, מובנת. מכל הסטיות המיניות לסאדו-מאזו יש את הממשק הכי גלוי וברור לחיי היומיום שלנו. שליטה ואובדן שליטה, כמה זמן זה תופס ביומיום?

גאיה וניסן מסבירים שהם בחרו בזה. שזו הסטייה שלהם. בוקי טוען שמגיעים למקום אנשי עסקים חשובים שרק מתים לקבל פקודות. אני כבר מתכנן ביקור בזמני הפנוי בתור לקוח מוסווה, חושף כל מיני אנשי דרג א', פוליטיקאים, טייקונים וביטחוניסטים, כשהם זועקים את שמה של סבתם ניצולת השואה בעוד שנערה בת 30 מטפטפת נרות חנוכה לתוך הרקטום שלהם. פרסום ראשון. לו יהי.  

אחרי מקבץ תמונות שנשלחו מיד לנשות הכוח כדי שיספקו כפיהן ויאמרו: "מתי תתבגרו?" כמו שהן אוהבות, נפנינו מהדאנג'ן ונסענו כמה עשרות מטרים ליד כדי לראות זונות של ממש. ברחובות שלנו יש קסם מיוחד, והוא תחום בין מנחם בגין, השומרון, סלומון והרכבת. במבואות שוממים אלו המתינו לנו שתי זונות. לא נשים בזנות, אלא זונות של ממש. אחת אישה, אחת טרנס. אחת מכורה לסמים ואחת נקייה כבר 13 שנים לפי מה שסיפרה. המכורה, אלוהים ישלח לה רחמים, נראית כמכורה. רזה, מצומקת ועם העיניים האלו, עיני המכורים העמומות. השניה מלאה וקצת יותר פלפלית, גם אם היה לה מזג רוגזני. שתיהן אגב, מאוד מאוד לא יפות.

בראש שלי הסתובבה השאלה מי צורך את השירותים שמעניקות הנשים האלו? מי הגבר, או האישה, שמגיעים לרחובות המסריחים (והדי מעניינים האלו), בשעת לילה מאוחרת, הרחק מעין רואה, ומשלמים את המאתיים שקל בשביל סקס בחדר מטונף עם אישה עייפה ומרוטה? איך בכלל מצליחים להעמיד משהו מול מראה אנושי מעורר חמלה שכזה? בוקי מחבק את המכורה, עוטף אותה ברחמיו המשונים במקצת. הוא מספר על זונה אחת שניסה לארגן לה מניין, ובכלל, משדר קהילתיות. כרוצה לומר: זו הקהילה שלי. זה העם שבתוכו אני חי. אני הוא מלך הפחים של החצר האחורית של תל אביב.;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s