תמיד אני מתרגש כשאני מבחין בסוסים השחורים של יס"מ. העובדה שכלי הנשק המיתיים האלו, שמלווים את האנושות כבר אלפי שנים, ממשיכים להטיל חיתתם על אזרחים גם בשנה של אובר וטינדר, מטריפה אותי. אני אוהב את הריח שלהם, את הנחיריים המתרחבות, את הקקי הירוק שהם מותירים ברחובות ירושלים ואת הפרשים שמעליהם. חובב שר הטבעות שכמוני חייב להתרגש כשהוא מבחין בפרש לבוש במדים האפורים ומגינים שחורים מביט בפרצוף זועם על ההמון ממרומי סודו. על צד האוכף ממתינה אלת עץ חומה ומבריקה, נכונה לשימוש, ובכל רגע הוא צפוי לצאת ביחד עם חבריו לדהרה שנועדה לפנות ציר תחבורה או מתחם סוער ממפגינים.
לא היה היום זעם בשער שכם. ההצהרה של טראמפ לא הטריפה את המוני הנוכחים במקום. הסוסים יצאו לכמה ריצות קצרות כדי לשחרר מתח, אבל לא היו באמת בשימוש. "זה יבנה לי עוד כביש כאן? זה יתן לי משהו? מה זה משנה אם ירושלים היא הבירה? זה המנהיגים שלנו שרבים על כסף ופוליטיקה. זה לא קשור אלינו". אלו הם דבריו של מוחמד, מוכר בחומוס עכרמאווי. בדרך כלל אני לא אוהב את ציטוטי המוכרים בשוק מחנה יהודה או בדוכנים שלי שער שכם שאמורים לייצג את רוח העם, אבל את דבריו של מוחמד בחרתי לאמץ. מכל ההצהרה של טראמפ נודף ריח של דילים בין דיפלומטיים מעונבים, שנרקחו בחדרי חדרים, ושנועדו רק למעמד מסיבת העיתונאים. הצהרות שכולן עוסקות במופשט, במסמן ולא במסומן. אקטואליה פוסטמודרני שבה הכל דימויים, והכל ייצוגים, ולמציאות בפועל ממש, כמו שהיה אומר הרבי של חב"ד, אין משמעות.
(שותים תה וקפה באמצע יום הזעם)
להכריז על עיר כבירה. עיקרו של המשפט בשם בפועל שלו. הכרזה, הצהרה, מילים מילים. בינתיים הפרשים יצאו לעוד סיבוב דוואין. שמש צהריים, חמים ונעים. תה עם נענע. יושבים כמה כתבים ומקשקשים. "באתי לכאן בשביל לקנות לאפה", אמר לנו, הצעירים, כתב בכיר ומוערך. "זה סיפור על התקשורת. איך שמנפחים מציאות שלא קיימת", הוסיף. כותבים על צפי להפגנות, היערכות ליום זעם, מתגברים כוחות, שולחים צלמים, ובסוף למפגינים המעטים יחסית שהגיעו למקום אין ברירה, הם חייבים להביע קול מחאה.
חזרתי הבייתה ומצאתי שם אישה שמציירת סוס שחור על רקע אחו ירוק. פסטורליה, דהרה נטורליסטית של אופטימיות. חזרתי הביתה וגילית שסוסים שחורים יכולים להסתער בזעם, ויכולים גם להיות חיים.
הבלוג של אמרי לוי סדן 