טראמפ נתן וטיטוס לקח – סינדרום ירושלים

מעניין אם המילה "מורכבות" עדיין בתוקף. ירושלים נניח, העיר שבה אני גר. היא עיר מורכבת. חרדים, ערבים, דתיים, חילונים ומסורתיים. ההכרזה עליה – גם מורכבת. אבל ב-24 שעות האחרונות הכל היה פשוט מדי.

אכן, מרגש מאוד. אתמול עמדתי ושידרתי בכפור הירושלמי מול חומות העיר העתיקה ולמרות הציניות המבורכת שאלוהים חנן אותי בה, לא יכולתי שלא להתפעם. לידי עמד ח"כ יהודה גליק וציטט את המגילה האהובה עלי: "איכה ישבה בדד העיר רבתי העם", ולפתע, המציאות טופחת על פני הפסוק והתחושה שאני מרגיש בכל יום עצמאות התגנבה ללב. ואז ניגשתי לטוויטר ולחלק מהאולפנים ורואה אנשים שמכריזים, כמעט בשמחה ובאושר, עם ברק בעיניים, על הסכנה והאיומים הנשקפים לישראל מההכרזה הזו. ארדואן מאיים, הפלסטינים מאיימים, ראשים יערפו ודם יישפך. הכל מתורגם גם לאנגלית כמובן. מובלט, מצוייץ ומרוטווט. היפוך של עילה ועלול. הטרור הופך להיות הסיבה ולא תוצאה. הוא מניע את מחשבותינו וגורם לנו להתכחש אפילו לאקט כמו הכרה בירושלים. ויותר ויותר זה מתחיל להרגיש כמו נבואה שמאוד רוצה שמישהו יגשים אותה.

מחנה השלום יטיב לזכור שדווקא ירושלים, לפי התנ"ך, היא עיר של שלום. עיר שבה המגיפה שנגזרה בגלל חטאו של דוד נפסקה, שהמלך הצביע בחרב על גורן ארונה היבוסי, המקום שבו ייבנה בית המקדש, ועיר שאת המקדש שלה לא יכול היה לבנות דוד, משום שידיו שפכו דמים רבים. עיר שאת מקדשה בנה שלמה, מלך שהשלום שלו. חרחורי המלחמה האלו, או חרחורי הגסיסה של זרם שמסרב למצוא את דרכו, לא הולמים את המתהדרים בכתר השלום.

מצד שני, ירושלים לא במצב טוב. כלכלית, חברתית. העיר לא מתרוממת ולא יעזרו הקמפיינים של ברקת. זו עיר שאין בה מספיק תעסוקה וצעירים והיפסטרים מגניבים וגייז. מזרח ירושלים מוזנחת כתמיד, השכונות החרדיות רק חצי רגל בפנים והכל בעיר הזו איטי ומגושם. לא בטוח שהכרזות זה מה שחסר לה. הכריזו עליה בעבר, מלחמה ושלום, וירושלים לעולם מחולקת. הצהרת טראמפ והפסטיבל סביבה דומה להשפרצת בושם על ריח של בואש. 

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל כשזה מגיע לירושלים הוא מפספס בגדול. היו לו הרבה שנים לארגן את ההכרזה הזו, והוא פספס את כולן. למה לא ביובל לשחרור ירושלים? למה לא לתת לרייגן להכריז על זה? לפני אוסלו והאינתיפאדות, ככה להחליק בקטנה? במקום זה הוא בחר בשליח המוזר הזה.

"פחד דנאים (כינוי ליוונים) עלי, ולו גם מתנות לי יגישו", כך מתאר איניאס, המשורר הרומי את אזהרתו הדחויה של לאוקון, כהן העיר טרויה, מפני הסוס שהושאר על החוף. מטראמפ לא הייתי רוצה לקבל גם מחזיק מפתפות. אבל גם הימין הישראלי לא אוהב מורכבות. טראמפ הוא מלך המשיח, ירום הודו, כורש בשעתו כטראמפ בשעתו. עזבו זוטות, זה רגע היסטורי שמובא לכם בחסות בית המשוגעים, וושינגטון DC קומיקס. 

הנה כי כן, שני צדדים. שתי גדות לירדן, זו שלו וזו גם כן. אלא שבישראל אי אפשר שיהיו שני צדדים. למטבעות יש כאן צד אחד, גם למוח וגם לדעות. או שאתה בעד או שאתה נגד.

והנה, אם עסקנו ביוונים ובמתנותיהם, הרי שחג החנוכה קרב ובא. וכל עניינו של החג הוא: לבדל את עם ישראל מהגויים, באמונה ובמעשה. לא לתת לכמיהת ההשתייכות לסנוור את העיניים ולזכור שהתרבות והדת היהודית צריכות לשמור על עצמאותן, כשם שהיישות הציונית שואפת לשמור על ריבונותה.

אבל, במורכבות עסקינן. בשבועות האחרונים אני מעיין בספר מקבים א'. סיפור גבורה מדהים שהושתק והוסלק על ידי חז"ל. בפרק השמיני לספר, מסופר על הברית שכרת יהודה עם לא אחרת מאשר רומא, האימפריה החדשה במערב שעתידה להחריב בסופו של דבר את בית המקדש. על רקע המלחמה בממלכה הסלווקית-יוונית, יהודה בוחר בשני שליחים ושולחם אותם לרומא "לכונן עמם ידידות וברית ולהסיר את העול מעליהם". השליחות מצליחה והרומאים מעניקים לשליחים מכתב, ובו ההתחייבות הבאה: "טוב יהיה לרומאים ולעם היהודים בים וביבשה לעולם, וחרב אויב תרחק מהם…אם לעם היהודים תקרה ראשונים מלחמה יעזרו הרומאים בכל מאודם כפי שיכתיב להם הזמן. ולנלחמים עמם (עם היהודים) לא תינתן תבואה, כלי מלחמה, כסף ואוניות".

ובכן, המרד החשמונאי המהולל, זה שהפך לסמל גם בעבור התנועה הציונית, נסמך בחלקו על המעצמה העולמית הבאה, רומא. סיפור ההיחלצות משעבוד והגאולה הגשמית והרוחנית התבצע בעזרת חברת האחים רומולוס, יניקה מזאבות בע"מ.

האם זה אומר שלא צריך לחגוג את החג המיוחד הזה? לא. אבל זה אומר שסיפור החנוכה מורכב יותר ממה שלמדנו.

אז יש גאווה לאומית מוצדקת, ויש גם לא מעט פרובנציאליות נאיבית בהיסמכות על שליט זר, שמהווה גרסה מודרנית ולא אלימה של קליגולה. זכרו תמיד: טראמפ נתן, וטראמפ עשוי גם לקחת. יהי שם המורכבות מבורך.