אתר הביזאר, שנמכר ונסגר – פרידה מ-nrg

הרחק מאור הזרקורים, מכרסו החביבה של דוד ביטן ומשערו הבלתי נתפס של דונלד טראמפ, נסגר בימים אלו אתר nrg, ה' יקום דמו. nrg הוא אחד מאתרי החדשות הוותיקים בישראל, ויצא לי לעבוד באחד הגלגולים שלו, אחרי שהחליף מספר בעלים.  

השאלה שתמיד שאלו אותי אם nrg, מרע כמו שהוא נקרא כשאני מחפש אותו בגוגל והמקלדת בעברית, שייך מעריב. "לא", הסברתי בסבלנות. "זה שייך לשלדון". משבר הזהות של האתר, שהיה בעברו האתר של מעריב והמתחרה הגדול של ynet (טמקא), ועבר למקור ראשון וישראל היום, היה חלק מה-DNA שלו וחלחל גם לשגרת העבודה היומיומית.

כך, חגי סגל, העורך הראשי של מקור ראשון, היה מגיח מחדר העריכה ומורה לנו להוריד תמונה לא צנועה של בחורה בבגד ים מלא בכתבת "נפתחה עונת הרחצה" שגרתית, ולפעמים היו מגיעים הטלפונים מישרא"ה כדי ליישר את מה שדורש אישור. הצלמים היו של ישראל היום, חלק מהכתבים של מקור ראשון, חלק של nrg בלבד. בתווך היו העורכים, אלו שמסביב לדסק החדשות, וביניהם אני, טירון ירוק שהגיע מחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בדיוק כשנחטפו שלושת הנערים. הכאוס הניהולי, הזהותי והאקטואלי היממו אותי. אני זוכר את עצמי מתיישב ליד השולחן, המום מהרעש, דיבורים, אזעקות צבע אדום, צעקות וצחוק, ומנסה להבין מה זה מבזק.

מולי, על המסך, ממשק מיושן שעובד רק באקספלורר, ולתוכו הפכו חומרי הגלם שהגיעו מהכתבים השונים לאייטמים שעולים לאתר. לאט לאט למדתי איך נראה טקסט עיתונאי, אייטם, מבזק ולבסוף גם הודעת פוש. אחרי שבועיים הגיע צו 8 וקיבלתי שלושה שבועות נופש בגולן במקום הסדירניקים שירדו לרצועת עזה. אז, לא הבנתי שאני עד למבצע צבאי היסטורי, שלא שינה דבר במציאות בשטח, אבל שינה את התודעה הציבורית של הישראלים והפלסטינים בצורה דרמטית.

כמו צה"ל, גם הקצב הגבוה של העבודה פעל ככור היתוך בשבילי. העבודה הסמוכה עם צוות נהדר סביב שולחן דסק החדשות יצרה במהירות ידידויות חדשות. לקחו לי שלושה חודשים כדי לפצות את הפה ולומר משהו, אבל במהרה חיבבתי את האנשים לצידי, ובייחוד את ראשי הדסק, שמהם קצת פחדתי ובעיקר כיבדתי את שיקול דעתם וסמכותם. אחרי קצת יותר מחצי שנה הפכתי בעצמי לראש דסק, וחשתי במלוא עוצמתה את חווית הפו"מ המפעימה כשיושבים על כיסא העור בראש אבירי השולחן העגול, העמוס כוסות קפה, עוגיות 37%, דפי נייר חסרי מטרה, עטים וכבלים שחורים. פינת הקפה הייתה נקודת המפלט היחידה, אבל מיעטתי ללכת לשם, כמו גם לשירותים. העבודה הייתה אינטנסיבית מדי. הקפה השחור נאלץ למצוא את דרכו אליי, באמצעות עובדים אובססיביים פחות ובריאים יותר. 7-8 כוסות במשמרת. באותה תקופה עוד עישנתי והסיגריה הייתה ההפסקה המשמעותית היחידה שהרשיתי לעצמי. אני מתגעגע אליה עד היום.

אסונות בנפאל, מבצעים צבאיים, בחירות והסכם הגרעין עם איראן. התקופה שלי כעורך וראש דסק ב-nrg הייתה גדושה באקטואליית הארדקור. אז לא עסקו בחוקים על המלצות שכבר הומלצו אלא באירועים משני ומסיימי חיים. הידע שנצבר במוח היה עצום בהיקפו, ונצרב עמוק במוח.

בתחילת הדרך לא עסקנו במשמעויות הפוליטיות של מקום עבודתנו. פרו ביבי, אנטי ביבי, בסך הכל רצינו להגיע הבייתה לשלום, בין אם זה בסוף משמרת ארוכה מדי ב-01:00 בלילה ובין אם זה אחר הצהריים, לערב של מנוחה ושכחה. אבל אז הגיעו בחירות 2015 והפכו את העניין למוחשי יותר. הבחירות שהתרחשו בגלל ישראל היום לא העסיקו אותי אז כשאלה של לגיטימיות ולויאליות. אני לא איש פוליטי ולא הצבעתי בבחירות האלו. אבל הן חידדו אצלי את שאלת הזהות של המקום שבו אני עובד. למה, למשל, יש שני אתרי אינטרנט לישראל היום ול-nrg (למעשה שלושה, כולל האתר הלא משמעותי של מקור ראשון)? בעיקר העסיקה אותי חוסר התכלית, והידיעה הברורה שלאף אחד אין מושג של ממש מה קורה. אחרי זה הגיעו הדיבורים על האפליקציה החדשה, 360, זו שתעיף את האתר למעלה. אלעד טנא, העורך הראשי, הרבה לספר עליה כעל התקווה הבאה. בפועל, למרות המשאבים האדירים שהושקעו בה, היא התגלתה כלא אפקטיבית לאחר סגירתו המובנית והמאוחרת למדי של אתר nrg.

במידה רבה, התקופה שבה עבדתי ב-nrg הייתה זו שהכי נהניתי ממנה במהלך הקריירה הקצרה מאוד שלי כאיש תקשורת. עבודת הצוות, והאנשים הטובים שהיו לידי, רובם צעירים בגילי, דתיים, דתל"שים, חילונים, לייטים ודוסים, הפכו לחברים. לעבודה ככתב, אליה נכנסתי עם תחילתו של גל הטרור האחרון, מרתקת ושונה לחלוטין, אבל יש חיסרון גדול לזאב בודד בשטח – הוא בודד.

לצערי, סגירתו של האתר העיבה במקצת על חווית העבודה בו. עובדים רבים נפלו בין הכיסאות של ישראל היום ומקור ראשון – כלי התקשורת שקלטו את העובדים במקום, ומצאו את עצמם מסיימים תפקיד בשיחה סתמית. איש לא חשב ש-nrg הוא כלי התקשורת הכי טוב בישראל באותה התקופה, אבל מרבית האנשים שהכרתי נהנו מהעבודה היומיומית בו. הם היו זכאים ליחס טוב יותר.

הקיום של nrg בשנותיו האחרונות, אחרי שנרכש על ידי ישראל היום הוא בעיקר דוגמה לדברים שצומחים בתקופות ביניים. כלי תקשורת לא מוגדר, עם עבר מפואר ועתיד לוט בערפל, כאוטי, מוזר, מתמיה ומהנה מאוד. לפעמים, כשהמכונה לא משומנת, מתגלה ערכם של הברגים והקשר החזק ביניהם. יש משהו ישראלי מאוד בקיומו של כלי תקשורת שחי רק על אדי דלק, מעין שארית של משוואה מתמטית שגם היום אינני מבין את מרכיביה. כמו בסיס צבאי הולך וננטש או סניף זנוח במיוחד של קופת חולים.

למעלה מטוב ורע, למעלה מנתניהו ואנטי נתניהו, nrg היה ממלכת הביזאר והמוזר, הנשכח והנסלח, וככזה, אהבתי אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s