שטרות חדשים, עניים ישנים

"הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ

כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב"

(רחל)

בקיץ 1929 התרגשו המאורעות על היישוב היהודי בארץ ישראל. 133 הרוגים ומאות פצועים. בתוך כל ההמולה, נזכרת רחל המשוררת בנופי ילדותה, על גדות הוולגה ובמזרח אוקראינה. עצי אשוח ירוקים, עצי אורן ואלון, אדמה פוריה וספוגת מים. בהווה של רחל, היא מביטה בנופיה של אמה, כלומר, ארץ ישראל, בתסכול כנה שהיום היה מעורר אולי רעש ותרעומת. "מדוע נופך כה שדוף נופך ועצב?". את שירה היא מסיימת בתפילה שלא התגשמה עדיין: "עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל".

חורף 2017. מדינת ישראל, עוד מעט בת 70 היא, מחלימה מפצעיו של גל טרור ארוך וממושך נוסף. ובימים הקרובים תנציח את המשוררת שהייתה לה הסכין על שטר העשרים שקלים החדש. מספיק בדיוק לסביח וכוס קולה. אלא שהדיאטה וצו השעה לא מאפשר כבר לצרוך את הפיתה, החומוס והחציל באותה תדירות כמו בעבר. הו סביח, ההיית או חלמתי חלום?.

רחל, כך נוהגים לציין היום במידה לא מבוטלת של גאווה, הייתה אישה. כך גם לאה גולדברג, שקיבלה את שטר המאה שקלים החדש, המעורר התרגשות עזה שגרמה לכל קבצניה של ישראל להיות שמחים.

ייצוגן של נשים חסר עדיין. אין ספק. תקריות ומעליות של זכוכית חוסמות את דרכן לקומה העליונה בבניין המשרדים התל אביבי היוקרתי והנוצץ. הן כמעט שם, כמעט מגיעות למעלה, אך אחוות הגברים השוביניסטית מונעת זאת מהם. הזכרים, כפי שכתב שאול טשרניחובסקי (50 שקלים חדשים בשבילכם) ב"לנכח פסל אפולו", עדיין סבורים שאלוהים הוא גבר כמותם, אח, סחבק, כזה שעשה אקזיט.

"אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה,

לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם,

לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה,

לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְצִירָה".

גם סוגיית ייצוגם של מזרחים עדיין לא נפתרה. חטיפת ילדי תימן, פרסומות לבנבנות בטלוויזיה והסללה באקדמיה מוסיפים עוד קיסמים רבים למדורה המסרבת לכבות. אולם למרות הצייטגייסט השולט כיום, מעצבי שטרות הכסף החדשים של ישראל בחרו דווקא בקוורטט הון אשכנזי. כ-70 שנים לאחר קום המדינה, האשכנזים נותרו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים, ואלתרמן הפך להיות שטר כחלחל של 200 שקלים חדשים.

אולם הבעיה בשטרות החדשים אינה קשורה להדרת מזרחים, כשם שהבעיה בשטרות שלפניהם לא הייתה הדרת נשים. הבעיה היא הדרת הזיכרון. הבעיה היא בציונות. הממלכה הישראלית המודרנית היא פרוייקט הצלחה מדהים, אבל ייחודה של מדינתנו הוא לא רק בהיותה מעצמת היי טק ואימפריית סטארטאפים אלא גם בהיותה ננס העומד על כתפיה של אומה קרועת לב אח נושמת, שהתחילה את צעדיה הראשונים לפני אלפי שנים. יותר מכל, מייצגים השטרות החדשים את הזיכרון הקצר של קברניטי המדינה, ליכודניקים כמפא"יניקים, המתעקשים לראות בעליה השניה ובעליות שלאחריה את ראשית הכל.

מדוע ארבעת השטרות לא יכולים להכיל גם פרצופים אחרים? מהעבר הרחוק שלנו? איך זה שחוץ מהרמב"ם לא הצליח אף יהודי-טרום-ציונות להשתרבב לכסף שלנו? יש כאן משהו שהוא מעבר לשאלת המגדר וההדרה העדתית – יש כאן שכחה. למרבה הצער, הקמת מדינת ישראל לוותה בתהליך מתמיד ויסודי של שכחה, שלפעמים נדמה שרק הולך ומעמיק עם הזמן. כאילו ככל שהשנים חולפות כל מה שאירע לפני עגינתה של "רוסלאן" שוקע בתחתית אוקיינוס התודעה.

ואכן, כמו שרחל כתבה, למראה השטרות החדשים, "זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב". זכרונן של הרבה ארצות, והרבה זמנים אחרים, שמהם מורכב התמהיל העשיר שהוא העם שהולך לכספומט ולמרות האוברדרפט המצטבר ממשיך למשוך ולמשוך. ורק דבר אחד אינו נמשך, הזיכרון.

מה קרה לשורה של יוצרים מופלאים מהעבר הרחוק, גיבורי תרבות של פעם, מנהיג, אדמו"רים, סופרים, לוחמים, שרים ומשוררים, מדינאים ועורכי מסעות? (השאלה מנוסחת בלשון זכר אולם פונה לשני המינים). השטרות החדשים הם צמצום של הזהות, התכה של המגוון לתוך תבנית שטוחה אחת. 4 משוררים, שכולם חיו ופעלו פחות או יותר באותה תקופה, שחלקם הכירו אחד את השני. ובקיצור, מיליה קטן ומצומצם של יוצרים דגולים, מאותו צוואר בקבוק שלתוכו נדחסה זהותנו. למה לא לפרוץ את הזהות שלנו? למה לא למקם את התנועה הציונית בתוך הרצף ולא מעליו? נראה שעם הסנפת השטרות החדשים הניחוח האמיתי שעולה באף הוא לא ריחו של הכסף אלא ריחה של תרבות ארץ נוי אביונה.

וזה לא רק שם. מאזינים לפוליטיקאים, לדעתנים, למובילים חברתיים, מנהיגים צעירים ושאפתנים: ולכולם אותו קול חלול ודל, אותו בליל ערכים סוחט לייקים, אותן גברות ואותן אדרות קרועות, בלויות מרוב שימוש. מתגוללים על המקלדת על כל פוטנציאל ויראליות עם קצף בפה ותחושת "הבה נתחכמה לו" עכורה במיוחד.

נכון, הם לא צריכים להיות מלכים פילוסופים אבל בכל זאת, מעט מעוף, מעט אופק, מעט עבר ומעט עתיד. מדינת ישראל הפכה למדינת הווה, קצרת רוח וקצרת רואי. אין פרספקטיבה ואין עתודות של זכרונות היסטוריים שיזינו אותנו בהתמודדות עם המשבר הנוכחי. כל אינתיפאדה היא קטסטרופה חדשה, כאילו שמאורעות תרפ"ט מעולם לא אירעו כלל. כל תזוזה בלוחות הטקטוניים של הדיפלומטיה העולמית גורמים כאן לרעידת אדמה, כאילו שישראל לא הייתה חלק מאחת המלחמות הגדולות בהיסטוריה, זו שבין ארה"ב לברית המועצות. מתוך רזון כזה, קשה לקוות לשנים טובות ושמנות.

ולא רק בניתוח קווי אישיות של נבחרי ציבור עסקינן. יש לזה גם ממצאים בשטח. לצד ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית האדירה של ישראל, עדיין ישנה תחושת של פקק ארוך שאינו נגמר. הווילה בג'ונגל נבנתה, אבל הצנרת שלה חלודה. מדינה שכל מיליוניה נאבקים כדי לכרוע ברך על אדמת תל אביב, שהותירה את הפריפריה שלה בפיגור של עשרות שנים אחרי המרכז, שעיר הבירה שלה מחוברת לחמצן כבר שנים ושבמתחם השלטון שלה אין אפילו דוכן סביח אחד לרפואה, היא מדינה שצריכה לעשות חשבון נפש.

את שטרות העתיד, יש לקוות, ינסחו אנשים שזוכרים את עצב נבו ההוא, שזוכרים מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך, ורואים גם את זו שנפקחת לאורך העתיד. והשאר, כמו שכתב אלתרמן, עוד יסופר בתולדות ישראל. 

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s