מספד בירושלים

כבר למעלה משנתיים של ניסיון בהלוויות של טרור ושל שריפות ושל תאונות, וכבר פיתחתי לי ועדת מדרוג של הספדים שאהובים עלי והספדים שפחות. כמו מבקר ספרות או מבקר מסעדות, התחלתי להתענג על הזוטות הקטנות וההבדלים הקטנים שבין משפחה למשפחה, בין אב שכול לאלמנה טריה. בין ניסוח לניסוח.

רוב ההלוויות שאני זוכר התרחשו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אותה פסגה יפהפייה שבעולם מתוקן לא הייתה מאוכלסת מתים, אלא הופכת לגן אלוהים שמשקיף על ירושלים. הרים סביב לה, וכולם בתי קברות של זיתים, מנוחה והרצל.

בתחילה לא חיבבתי את הר הרצל. עד היום אני סבור שהאסתטיקה שלו מוגזמת. השבוע לאחר הלוויה נוספת בהר, העליתי תמונת שקיעה שצולמה ביציאה ממנו לפייסבוק. תיירת צרפתיה שפגשנו בטיול להודו עשתה לה לייק והחמיאה לה, מבלי שידעה שמדובר בבית העלמין המפורסם בישראל.

הסדר והניקיון הצבאיים של הר הרצל מפקיעים מהמוות את הרשלנות שלו; את כתמי הדם על הכביש אחרי פיגוע שנשטפים על ידי עובדי עיריית ירושלים בצינור מים חיים, ואת האוטובוס המרוסק אחרי תאונת הדרכים הקשה בבנימין שבה נהרגה החיילת סתיו פרטוש. במקום כל אלו, חלקות מעוצבות, נציגי דובר צה"ל, כיתת היורים המופקדת על מטח הכבוד, הרב הצבאי ובקבוקי המים המחולקים בחום הכבד.

IMG_20170927_183255.jpg

(תמונה שצילמתי אחרי הלוויתו של אבינעם דוד כהן ז"ל, ביציאה מהר הרצל)

בהר המנוחות למשל, יש יותר כבוד למוות. לא ברור מהי נקודת ההתאספות, אורנים מפנים מקום לאספלט ואבן. חם, מוזנח, מצבות שונות ומשונות ואנשים שונים ומשונים. מפלסי שאול רבים מאכלסים את המתים. הנמוך שבהם היה זה שנטמנו בו אם שרצחה את ארבע בנותיה והתאבדה, בשעת לילה מאוחרת. קבר רגיל לצד קברים קטנים. אלתרמן תיאר לילה שכזה יפה בשיר "ליל חניה". תיאור שמתאים יותר מכל, לירושלים:

"כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל 

בהתפרש המחנה אשר דינו 

להיות שופך דם האדם ומגינו".

ולמרות הסלידה האסתטית, ההרואיות הישראלית משפיעה גם עלי. והר הרצל, עם כל הסאחיות שלו, הפך למקום של ממש גם בשבילי.

נזכרתי בכל אותם דמים ומספדים השבוע, אחרי מות שני לוחמי התותחנים: אבינעם דוד כהן ואבשלום ערמוני. כבקי ורגיל ומי שבעבר חבש את הכיפה שעיטרה את ראשם, הבנתי די מהר שעומדת להתקיים שתי הלוויות שונות. האחת, של בן ישיבת אלון מורה, והאחרת של תלמיד בישיבת עתניאל.

 

IMG_20170927_173714.jpg

(נציג הרבנות מבצע קריעה בחולצתה של אחותו של אבשלום, שילדה זמן קצר לאחר מותו)

מודה אני שהלוויותיהם של בני ישיבת עתניאל קרובות אליי. השפה הרגשית שלהם דומה לשלי. עולם הדימויים שלהם מוכר לי. כמו מנעול שנפתח רק במילים נבחרות, ככה מספדי עתניאל מצליחים תמיד להזיל דמעה.

כבר כשתמר ערמוני, אמו של אבשלום ז"ל, פתחה את ההספד שלה, הבנתי שהסתבכתי. "מאיר אריאל שלך", הדהד קולה היציב במיקרופון. אחרי זה למדתי שמדובר במורה וזיהיתי מחדש את הטון. זה קל מדי, מאיר אריאל, חשבתי לעצמי, גנרי מדי. מי מבוגרי ישיבת עתניאל לא מכיר את המשורר החכם באדם? אחרי זה הגיעה מנצ'סטר יונייטד, שאותה אהב, כך מסתבר, אבשלום. כאן כבר צלצלו פעמוני אזהרה בראשי. שהיא ציינה את סיינפלד ו"האחים קרמאזוב" הבנתי שזהו קרב אבוד. 

כשהיינו בהודו קראתי סיפור זן קצר ומופלא על נזיר שישב בסירה שצפה בנהר ביום פסטורלי ויפה. לפתע הוא הבחין בסירה אחרת ששטה לכיוונו מבלי לעצור. הסירה השניה המשיכה להתקרב לעברו עד נתקעה בסירה שלו הדבר, כצפוי, עורר בו זעם רב. אלא שלאחר שהתבונן בסירה השניה הוא הבחין שהיא ריקה מאדם. הזעם שכך באופן מיידי. הלקח של הסיפור הוא שהרגשות המתעוררים בנו הם לעתים רבות תולדה של הנחה מסויימת שיש בראשנו: שמישהו אחר רוצה לפגוע בנו. אחרת, עוצמת הרגש פוחתת. 

נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשהרהרתי איך מרגישים בני משפחותיהם של אלו שלא נרצחו על ידי מחבלים או נהרגו בקרב, אלא פשוט מתו בתאונה. כזו שבדרך כלל אין אשם ברור לגרימתה או כוונת זדון מאחוריה. בגל הטרור האחרון נכחתי בהלוויות רבות שהפכו לבמה להכרזות פוליטיות והטחות איומים כלפי ה"אויב", מבית ומחוץ. אחרי הלוויות של אבשלום ואבינעם, שהיו יפהפיות, כל אחת בדרכה שלה, חשבתי שכשהמוות הוא בסך הכל סירה ריקה יש לנו יכולת להביע רגש טהור יותר. 

בניגודיות מובהקת לזו של אבשלום וגם לזו של אבינעם, עולה לי לראש ההלוויה של יוסי קירמה ז"ל. לוחם מג"ב שנרצח על ידי מחבל שאחריו רדף, אחרי עוד פיגוע קטלני בירושלים. משפחה אחרת, הפעם ממבשרת ציון. סיפור אחר לחלוטין. רקע שונה ודברים אחרים. הפעם בלי פרוזה וספרות, רק דחי אל דחי ולב אל לב. "היית חבר שלי יוסי. אני כל כך אוהב אותך, אתה החיים שלי", אמר אביו, עוזי. אני לא אחד שבוכה, אבל גם כאן הדמעות לא עצרו. אני זוכר שתמללתי את ההספד במחשב כשאני עומד ליד דובר משמר הגבול. עין במר בוכה ואצבע במקלדת.

ועכשיו, כדי להיזכר, אני כבר מחפש בגוגל: "הובא למנוחות/אמרי סדן" כדי להיזכר ביתר המקרים שסיקרתי. ינאי וייסמן, מיכי מרק, עופר בן ארי, יעקב ליטמן, אלחי טהרלב, הלל אריאל, שיר חג'אג' ועוד ועוד. לפני כשבוע קברנו את סבתא בהלוויה מסוג אחר. ובכלל המוות חדר לחיים מוקדם מדי וחזק מדי מן הצפוי.

בקינות שנאמרו על אבשלום הבחנתי בעוד נקודת דימיון בינינו: רבים מקרוביו ובני משפחתו תיארו אותו כבעל "הומור שחור" וכציניקן חסר תקנה. אני עצמי אוהב להתהדר בשבחים דומים. אבל לצד כל הדימיון והדימיונות הבחנתי גם בנקודת הבדל ברורה. אבשלום תואר על ידי אמו כ"אידיאליסט". גם אבינעם תואר על ידי מפקדיו וחבריו כחייל מלא מוטיביציה, שחזר לשירות למרות שהיה ב"גימלים". אני, רחוק מזה, רחוק משם, רחוק מהם.

אני מסתכל בדיווח ששלחתי לדסק בהלוויתו של אבשלום. "בעל עמוד שדרה שאינו מתכופף כדי למצוא חן", כך תיאר אותו אביו. ביני לבין אשתי אני בוחר לתאר אותי (וגם אותה) דווקא בצד של קני הסוף, נאמן להנחייה התנאית: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". לא בגלל "אידיאל" בחרתי להיות רך כקנה, אלא בעיקר בגלל שעמוד השדרה העקום שלי, זה שכואב ומכאיב כבר שנים, מעולם לא נועד להיות זקוף. מתוך הכרח נרפה בחרתי בקנה הסוף, שכל רוח קלה מרעידתו. לא כמו שני אותם ארזים שהובאו השבוע למנוחות בהר המתים היפה, המשקיף על ירושלים.

 

 

תגובה אחת

  1. לאבשלום אין אחיות. צילמת תמונה מהלווייתו של אחינועם וכתבת תחתיה "נציג הרבנות מבצע קריעה בחולצה של אחותו של אבשלום".
    אנא תקן.
    תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s