זה הזמן להזדעזע

עכשיו עליכם להזדעזע מסוריה. ילדים מתים מגז סארין. אובמה חלש. לעשות לעשות משהו. אתמול עליכם להזדעזע ממלחמתו של נתניהו בתאגיד ובחופש העיתונות. עכשיו יש פיגוע. פויה פלסטינאים מחבלים טרור. לשלול להם, לא להחזיר גופות. מחר, אול מחר, תגדלו עמוד שדרה ולא תקריאו את הפיד שלכם כמו פרומטר.

הגעתי לתקשורת בקיץ 2014. ימי צוק איתן. מלחמת האזרחים של סוריה ניטשה במלוא עוזה. בשנה שלאחר מכן חדר דאעש לכותרות ופירק את שכנתנו מצפון ביחד עם ג'בהאת אל נוסרה, קסאם סולימאני האיראני, המיליציות ומשטר אסד. עם הזמן פיתחתי סטייה כלשהי להכרת הגיאוגרפיה של סוריה, בניסיון לעשות סדר בבלאגן. איפה נמצאת חאלב? איפה אידליב? איפה נמצאת בירתו של ארגון דאעש? אפילו יצרתי קשר עם ראש ארגון משמר הזכויות האדם בסוריה שגר בלונדון, אולם הוא סירב להתראיין כי פחד שאני מנסה להפילו במזימה כלשהי. כבר אז היה ברור שמדובר באסון הומינטרי, שלב נוסף באביב הערבי המתרסק. כבר אז היה ברור ש"השואה" החדשה, כפי שמכנים אותה (היא לא), כלל אינה חדשה. כמות ההרוגים האדירה בסוריה תופחת מדי חודש. והופעתו של גז סארין לא משנה את התמונה הזו דרמטית.

מודעות אמיתית למציאות לא מסתמכת על סרטון היוטיוב האחרון, ועל "שיחת היום", אלא על חיפוש מידע יזום ועירנות מעמיקה לנעשה בשטח. אמפתיה אמיתית מתגלה לא כשכולם צועקים: "גלו אמפתיה!" אלא דווקא כשאף אחד לא מסתכל.

העניין הוא, שגל החמלה היהודי האחרון לעם הסורי הוא למעשה תסמין של תופעה חמורה יותר: שטחיות מוסרית ומחסור אקוטי בעמודי שדרה. שיכורים מסנאף, מהירים להזדעזע, אנחנו לא מסוגלים לנסח סדר יום משלנו. כמו אדם מערבי שהולך ברחובות ניו דלהי ונותן צדקה לענייה, אנחנו מחלקים אמפתיה לכל דורש. ככל שהפרצוף שייך לילד צעיר יותר, רזה יותר ויתום יותר, רוכסן הארנק ייפתח במהירות רבה יותר. עדות לאותו מחסור בעמוד שדרה אפשר למצוא בהתגוללות החדשה על ריקלין ומגל. מאות אלפי בני אדם נרצחים, אבל כאן חשוב לעסוק ב"דעות". המציאות לא חשובה, חשוב להתווכח עליה.

ובמציאות, אין כל כך מה לעשות. זה גם משהו שקשה להכיר בו. אפשר לתרום קצת לסוכנויות סיוע, אוכל, וגם הייתי מצפה ממנהיגינו לעשות קצת יותר רעש. אבל זהו. בזה תם חלקנו. לישראל אין אפשרות היום לשלוח כוחות צבא לסוריה. כשלא מסתובבים שיכורים מיין ה"רגש" וה"זעזוע", מצליחים גם להבין את זה.

אופנה נוספת בהקשר של המשבר הסורי היא הטלת האחריות על הנעשה בסוריה על אובמה. לא חושב שאובמה היה נשיא טוב בנושאי חוץ (אבל גם לא רע כמו שחושבים). אבל המלחמה בסוריה היא לא אשמתו הבלעדית. היא בעיקר אשמתם של משטר אסד, ארגוני הטרור, השבר הגדול שפוקד את העולם המוסלמי ורוסיה. בישראל הפרו-מערבית והוואן-אבי חברה בנאט"ו לא רואים במוסלמים, ערבים וגם לא ברוסים, בני אדם. את המוסלמים ואת הסורים אנחנו מדמיינים כלוחמים מיוזעים על ג'יפ עם גג פתוח, שטופי סמים, איסלאם ומנופפים במצ'טות. את פוטין וחבורתו אנחנו מדמיינים מסניפים סמים מגופן של זונות רוסיות בעודם מחליטים על סיפוח של מדינה נוספת. האמת היא, שאלו ואלו בני אדם, המסוגלים להיטיב ומסוגלים להרע. היסטורית, אנו מצפים מהמערב להתערב בסכסוך לא לו, אבל את הטענות שמועלות בשבועות האחרונים אפשר להפנות גם לכתובת האחראים הראשיים: הנשיא פוטין שתומך במשטר אסד ובשכנותינו במזרח התיכון שלא נוקפות אצבע כדי לעזור לעם הסורי.

גל הצדקנות האחרון כלפי הנעשה בסוריה חושף עד כמה החברה הישראלית הולכת ומאבדת את חוש הצפון והמצפון. עד כמה היא מחקה טרנדים ממדינות המערב, עד כמה היא נעשתה זרה למזרח התיכון ולנעשה בתוכו. במקום לפתוח חלון ולראות מה קורה מעבר לגבול, אנחנו מחכים למנה הבאה.