כך רצחה ישראל את האורגזמה

לרכב השכור שלנו קראנו "קתרזיס" בגלל הציפייה לראות אותו אחרי טרק של יומיים באלפים בסלובניה. השארנו אותו בתחילת המסלול בשוליו של כביש עפר צר על צלע ההר, לצד עשרות רכבים אחרים. היינו בטוחים שאחרי יומיים בשטח נראה אותו מדורדר, שרוט או מעוך. בסוף הוא חיכה לנו בודד, ללא פגע. הנשימה לרווחה, הרגיעה ותחושת הסיפוק מהטיול שנגמר בשלום. כשהגענו לארץ, התחושה הזו נעלמה. ישראל הפכה למדינה שאין בה קתרזיס וקלמייקס.  

זמן לא קצר אחרי שחזרנו לארץ, יצא לי להשתתף בסדנת מיניות, שבה המרצה דיברה על שני סוגי אורגזמות: גברית ונשית. הגברית, כך היא טענה, מגיע בשלב מוקדם מאוד, בעוד שהנשית מגיעה בשלב מאוחר יותר. עם התובנה המהדהדת הזו, היא טענה, אפשר להגיע רחוק. המשפט שלה הזכיר לי מאמר דומה בספר הזוהר שאומר שבכוונה אלוהים ברא אורגזמות שונות לשני המינים, משום שאם האורגזמה תתרחש בו זמנית, העולם לא יוכל לעמוד בכך. הדברים של אותה סקסולוגית חביבה ונטולת כל סקס אפיל נשמעים לי נכונים מאוד לתקופה הנוכחית. תקופה שאין בה קתרזיס או אורגזמה, לא (רק) במישור הזוגי, אלא גם במערכת היחסים הגדולה יותר: זו שבין האדם והחברה לבין המציאות.

הגילום המובהק ביותר של הפער שמתואר כאן מגיע מעולם המשפט והפלילים, שאליו נחשפתי בשנה האחרונה ככתב. שורות אלו נכתבות דקות ספורות לאחר שבית הדין הצבאי גזר את דינו של אלאור אזריה. 11 שנים לאחר ביצוע המעשה (מרץ 2016) החליטו השופטים כי אזריה ירצה עונש מאסר של שנה וחצי. הכרעת הדין וגזר הדין במשפט הפלילי הם רגעי הקתרזיס – המומנט שבו הפרשה מגיעה לשיאה כשהחברה מקבל את החלטת השופטים, לשבט או לחסד. אולם במשפט אזריה, הקתרזיס התרחש בסמוך לזמן האירוע, עם הפצת הסרטון והדיון הציבורי שהתעורר לאחריו. היו אמנים סימני שפיכה מאוחרים יותר (שרון גל, עובדה, התעלפויות, הפגנות, שפטל, צוות ההגנה), אבל הזרע נורה בסמוך לכדור (ולסרטון).

כדי להקביל בין מערכת היחסים של גברים ונשים לבין מערכת היחסים בין החברה למציאות, אפשר לדמות את מערכת המשפט, למשל, לאישה, ואת התקשורת, הרשתות החברתיות והשיח הציבורי לגבר. האחרון, דורש את חלקו מוקדם, מביע דעה מיד לאחר האירוע, מתרגש וזועם גם בתקופה שלאחריו, אך בסופו של דבר ממצה את עצמו, מתקפל למקום שממנו בא ומתכווץ. הראשונה, המערכת (שיכולה להיות גם המשטרה, משרד המשפטים, או כל גוף רשמי, ממלכתי שפועל לפי חוקי זמן שונים משל פייסבוק), היא האישה: לוקח לה זמן להגיע לפורקן, היא זקוקה לדיון (משחק) מקדים ממושך, וגומרת את ההליך בקצב שלה.

כפי שקבעה הסקסולוגית, ישנה אי התאמה מובנית ביחסי המין בין גברים לנשים, וכתוצאה מכך, גם ביחסי אדם/חברה – מציאות. לא בדקתי את הנתונים לגבי הרייטינג של משפט אזריה או משפטים אחרים, אבל אם אני צודק, ויש לי קולט ויברציות חברתי טוב, הרי שגזר הדין הגיע הרבה אחרי שה"גבר" (הסובייקט הבודד או העם) גמר. אי ההתאמה הזו מגן אולי על המציאות, כך לפי הזוהר, אבל יכול גם להעיד על מצב אחר: אימפוטנציה.

כדי להבין את כל זה, אפשר להתבונן במערכת הבחירות בארה"ב, שהייתה כל מה שניתן לקוות לו. אחרי חודשים של פרובוקציות הזויות, טראמפ נכנס לבית הלבן. ליל שידורים ארוך, דרמה משוגעת והמהפך בתוצאות הסקרים. כזה היה גם גמר הסופרבול האמריקאי שהסתיים בניצחון הדרמטי של ניו אינגלנד. אצל האמריקאים, זה נראה שהמציאות מתיישרת לפי הצרכים האורגזמתיים שלהם. כאילו הקיטש והקתרזיס כותבים את התסריט למציאות, כאילו הצורך בשיא הוליוודי כבר העביר את המציאות על דעתה. התיאום המוחלט בין הצרכים המיניים של "הגבר" (העם) לבין "האישה" (המציאות) מעידים אולי על הפקה יקרה במיוחד, אבל גם על דופק מיני יציב ומתואם. העובדה ששנת 2016 היא אחת אחת השנים הגרועות בתולדות הקולנוע האמריקאי, רק מחזקת את התחושה שהאמריקאים פשוט איחדו בין המציאות להוליווד, והפכו את מהדורת החדשות לשובר הקופות הבא.

מה שלאמריקאים אין זה פרופסור בשם יהודה ליבס, שנבחר השנה כחתן פרס ישראל בתחום חקר מחשבת ישראל. ליבס היה זה שתיאר את ספר הזוהר כספר של ארוס ומיניות. "ככל שנפליג לא נוכל להגזים במידת החיוב שהזוהר מתייחס לתחום האֶרוטי. אפשר לקבוע באופן חד משמעי: אין בספרות ישראל ספר אֶרוטי כספר הזוהר, ספר האֶרוס – שאין בו אפילו דף אחד חלק מן האֶרוס. השאיפה להתאחדות אֶרוטית היא עיקרו של הספר, שאיפה שמרווה את תבל כולה, כי תכלית כל המציאות היא הרמוניה וזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה. הזיווג הוא גם תכלית האדם ותכלית הדת, ואף שיא המיסתורין" (מתוך המאמר "זוהר וארוס" שחיבר ליבס).

%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a1
(פרופ' יהודה ליבס, מתוך: ויקיפדיה)

הקביעה שמופיעה בסוף דבריו של חוקר הקבלה הידוע היא זו שחשובה לי: "כל מציאות היא הרמוניה וזיווג בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה". המציאות הישראלית כיום, היא סיפור של ניתוק קוסמי בין הזכר הקוסמי לבין הנקבה.

הנה דוגמה ל"גבר". השר לביטחון פנים גלעד ארדן, שהסתער על התקרית באום אל חיראן וניסה למתג אותה כפיגוע, בלי להמתין לבדיקה ולחקירה. גם יעלון יצא "גבר" כשהרשיע את אזריה לפני שהחקירה נגמרה. בנט גזר את הקופון על דוח המבקר בנושא צוק איתן הרבה לפני שהדוח עצמו התפרסם. עכשיו, כשהוא יצא לאור, ספק רב אם יעורר ויברציות בקהל הישראלי (לגזר הדין של אזריה חיכו כמעט שנה, ובסוף לקח לו שעתיים לרדת מסדר היום).

אנחנו בולעים בלי ללעוס, שופכים מוקדם, הולכים לישון חרמנים, מתים עם חצי התאווה ביד. אנחנו מנהלים דיונים ומקבלים הכרעות כשהאקדח מעשן וכשהדם עוד רותח וזועק מן האדמה. אנחנו מתנהגים כמו גבר, נחפז ונמהר. אבל הקללה האמיתית שלנו היא שבסופו של דבר אנחנו חיים בעולם של ניתוק, עולם חסר ארוס. עולם שבו אין אורגזמות כי הזכר והנקבה הקוסמיים (בני אדם ישראלים) לא מנהלים מערכת יחסים אלא מתבצרים בעמדותיהם. נתניהו תורם לזה, בשלטון ההתשה והתעתועים שלו. הממשלה תורמת לזה בחוסר יכולתה להחליט. התקשורת בשפיכת הקיסם למדורה, הציבור בהיותו מטומטם ונמהר ולכן ישלם. כך, הפער בין המציאות לבין ה"גבר" ממשיך להתעצם. היא בשלה, והוא בשלו. בינתיים, אין לנו שיאים, אין לנו פסגות, רק דשדושים (מבצע צוק איתן למשל), תעתועים והתמרחות. מרוב דרמות איבדנו את הדרמה האמיתית. מרוב מהפיכות, איבדנו את היכולת לבצע מהפיכה אמיתית, זו שבאמת מחוללת שינוי. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s