מוות יא מבאס

איזה באסה זה מוות. משבש את סדר היום. תכננתי לנסוע ולחזור מתל אביב – נסיעה שהסיכויים לחזור ממנה דומים לאלו של אנשי השיירות לירושלים – ולהמשיך לעבוד על כתבה שאני עובד עליה. ופתאום שיחה מאמא. מסנן כהרגלי. ואז SMS: "סבתא חנה". מדהים שמגיע זמן שבו השם שלך, התואר הבסיסי ביותר, הופך למילת קוד למוות. שמספיק להגות אותו, בשביל לבשר את הסוף. כמו הבל פה מלאך מוותי בקור העז של ירושלים. לאחר שהמילה נאמרת, יש תחושה שלבטח משתררת אחרי השלכת פצצת אטום: איזה שקט חייתי מסוף העולם ועד סופו, כאילו כל ברואיו של אלוהים צועקים בקול הבס שלו: "מוות בא".

16715914_1222963501085777_8803867624999534212_o
המוות תוקף ראשון בלו"ז. בשגרת החיים. זוהי האלימות הגדולה ביותר. ההפרעה הברוטלית הזו. החירום. פתאום אתה מחוייב נקרא לדגל. דברים לעשותם. מודעות להדפיסן, תכניות לבטלן ומחשבות לחושבן. המוח מגביר מהירות, כאילו עומד פתאום על כך שהזמן מוגבל להרהורים. שהרי במה אנחנו עוסקים רוב הזמן: בהרהור ומחשבה, חלום ותקווה, דימיון ואכזבה. ולאחר שההרהורים והלו"ז נתפסו בידי אחרים, מגיעה העייפות.

אחרי הירושימה, אני מאמין, חשו ראשי המדינה לא רק פחד, אלא בעיקר עייפות גדולה. מנוכחות המוות שבסופו של דבר מרדים אותנו לישון, ומהידיעה כי הם ניצבים בפני תהליך שיקום ארוך ומייגע. כך גם המוות, משאיר אותנו עם אתגר הקרבה הכפויה. הצורך הרגשי להתמודד, להיפתח, להיות פצוע בפני אנשים כמעט זרים, ולחוש קרבה בלתי מוסברת אליהם. הידיעה כי כעת צריכה האנרגיה לפעול אחרת, בשקט, בדאגה, בקול חלש ולאורך זמן.

וכולם בוגרים יותר, אדיבים יותר, אצילים יותר, בפני נוכחותו של המוות. כולם נהיים שועלי קרבות חרושי קמטים ורכי לבב. אמיצים ושבריריים בכפיפה אחת. כמה גדולים הם בני אדם ליד המצבה. כאילו צילם מכופף את המוות ודוחק אותו לאדמה. ורק לאחר מכן, כשהמבט משתרע למלוא האופק ולבניין המתים רב הקומות, הצל של בני האדם הופך להיות מחוג שנע סביב עצמו וקורה לו קבר.

הלוויה מתקיימת בלילה. פנס בידיו של הקברן. כמו הפנסים שהיו משמשים בשנות התשעים בעת הפסקות חשמל. אור ניאון בוקע ממלבן. באור הזרקורים. אדם חרדי, קצת שמן. עומד בתור קבר ומושך את גופתה של סבתא פנימה מהאלונקה. הוא מניח יד על גופה כדי לבלום אותה מלנפול בבת אחת. מי אתם אנשי חברא קדישא? הייתי רוצה לחזור עם אותו קברן לדירתו. בטח דירה קטנה וחמה בבני ברק. עם רהיטי עץ ישנים בצבעי חום צהוב, ואור כתום חלש שבוקע מן המנורות. הוא גר לבד, מבשל לעצמו את ארוחת הערב שעכשיו היא קרה. מחמם אותם על הגז. קישואים מבושלים עם גזר ותפוח אדמה. בבוקר הוא לומד כמה שעות בישיבה אבל תמיד מחובר לביפר או למכשיר הפלאפון. בצהריים הוא מגיע למשמרת בקרית שאול. הוא כבר קבר עשרות, אולי מאות. הוא כמו פועל זבל או מוכר דגים. הריח דבק ואי אפשר להתנקות. אבל משהו בו כבר חצה את רף המלוכלך. כמו עובד בכור בדימונה, הוא פשוט שייך לעולם אחר, סמוי ונסתר מן העין. הוא נמצא במרתפי הטיטניק בשעה שכולנו סועדים את ליבנו ביין, או בתחתית של אוניית עבדים בדרך לאמריקה. אבל זהו גם עולם רדיואקטיבי שגורם למוטציות ב-DNA. למעשה, רק החרקים החזקים ביותר, אלו שיכולים לשאת קרינת מוות כה חזקה, שורדים. לכן איש החברא קדישא, הופך להיות האדס לאור הניאון, בלוויה הלילית בבית העלמין קרית שאול.

שני אחים אומרים קדיש. אחד בהברה אשכנזית, לבוש כחרדי. האחר, כמזרוחניק, בעברית רגילה. גם ההספדים נשמעו בשתי שפות: החרדית, הדלה כל כך מלהביע רגשות ותחושות, והעברית, זו שמעלה זכרונות ומספרת סיפורים.

בקדיש הכל מתאפס. מילים תלושות. מוטו מופרך. שבח לאל ירום הודו. אבל לארמית יש את הצ'ארם שלה. ומשהו בלחש המוכר כל כך לבאי בתי כנסת, "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", פועל את פעולתו. כאילו אנו אומרים למוות הכה נוכח, לבוש בשיש לבן, יש אלוהים, גם הוא הטריח את עצמו לקרית שאול. באשר אצבעות הכפור שלך יגיעו, מוות נורא ומפריע, יגיעו גם אצבעותיו של אלוהים. כל עוד יהודים עומדים לאור ניאון, ואומרים קדיש.

בשיבה טובה היא מתה. המוח המהרהר שלה נפגע ראשון. מוח שהחזיק בארון הספרים את מיטב הספרות היפה שלמדתי להכיר באוניברסיטה. מבט חודר. אוזן קשבת. היא גרה בגרמניה לפני מלחמת העולם השניה, חבן שלה לחם במלחמת יום כיפור ונכדיה בנקסוס 7 ונטפליקס. היא ראתה את מדינת ישראל קמה משתרעת ומתקפלת לתוך עצמה במעין פקעת אובדת עצות, ובסופו של דבר, למעלה מ-20 שנה אחרי מות בעלה, סבא, בליבו של שבוע פברוארי סוער, קטנה ומכובדת, התקפלה אף היא לתוך העולם הבא. אוכל לדמיין אותה רק במקום אחד: בבית בגבעתיים. בדירה הקטנה שבה גרה עם סבא. מטבח קומפקטי ונקי. סלון מהודר בהדר ישן, פינת אוכל צנועה, והמחסן בסוף המסדרון שהסעיר את דימיוני כילד. רק בתוך המרחב הזה, היא נראתה במידות הנכונות, כאילו העולם מתאים את עצמו לגודלה ולאישיותה. בחוץ היא נראתה חשדנית, כאילו לא סומכת על העולם שיבין את צרכיה. ובביתה, במטבחה ובשיחת הסלון, הייתה בבית.

ביקור שלישי בבית עלמין בתוך חודש. הגיע הזמן לתפאורה אחרת. הלו"ז דורש להשתקם. ההרהורים על העתיד, והדימיונות והחלומות, רוצים לחזור ולקנן. אבל משהו בי גם רוצה להישאר ברגעים הנדירים האלו שליד הקבר ואחר הקדיש. בסמול טוקים שליד הברזים ביציאה מבית העלמין. באחווה השקטה שנרקמת בלי אוכל, בלי שתיה. בתחושת השייכות שיש לפתע כשמישהו מת. כשכיסא מתפנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s