בואו נצעד למציאות

בר היא זו שמשכה את עיני. היא הזכירה לי קצת את ע', עדת המדינה בתיק פישר. בגדים שחורים, פרצוף למוד סבל, ושילוב של פגיעות וקשיחות. הידיים הקפואות של חיילי משמר הכבוד של צה"ל הלבינו. צמדי חיילות יפות וצעירות הגישו זרים לגנרלים חמורי סבר כדי שיניחו אותם על הקבר (יש סקס בסיטואציה הלא בריאה הזו), עובדי הר הרצל המיומנים פרקו יוטות מלאות בעפר על הקבר ביחד עם חיילים בתולי עלמין. בחמת זעם ובדחייה המתבקשת מהמוות.

בר דיברה על "שיר קצר מדי" כשהספידה את אחותה שנרצחה בפיגוע ארמון הנציב. מיד לאחר הטקס היא גלגלה סיגריה ועישנה אותה. זה והמראה המיוחד שלה הותירו אותי מהופנט. ניסיתי לצלם אותם אבל נבלעה בין כל הדרגות ובני המשפחה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא הדילמה המוסרית שאחזה אותי כשעישנתי סיגריה עם אחי אחרי שסבא הובא למנוחות בשטח הפקר בבית העלמין סגולה. לא ידעתי אם זה מותר או לא. אני מניח שחלק גדול מזה קשור לעובדה שאנחנו אשכנזים. לבנים לא מבינים את הכללים אבל מאוד מפחדים מהם. בגלל זה גם האשכנזים המציאו את האורתודוכסיה. הכל צריך להיות מוגדר. בלי שחור ולבן אי אפשר להתקיים. המוח לא סובל את האפור הלא מוגדר. אצל ספרדים זה יותר זורם, אינטואיטיבי. מותר לדרוך על הקווים.

אסור לדבר היום על גזעים, עדות, צבעים ומחשבות. אסור לשנוא אדם בגלל ההשתייכות האתנית או הלאומית שלו, ויש לאהוב כל אדם שנברא בצלם. אבל אי אפשר להסתובב עירומים כל הזמן מזהויות ומלבושים. "הנני מי שאני ובאביוני – מלכה", כך, אם אני לא טועה, כתבה חביבה פדיה, עיראקית שמודעת לשורשיה. הנני מי שעצמי, עצמותי, תת מודעי ופנימיותי. והנני מי שגופי ובשרי. יש לנו גנים, גוון ואישיות. יש מרוקו ויש פולין, יש תימן ויש רוסיה, יש עיראק ויש צרפת.

"צרפתים נבוכים משערוריות", אמר לי צפרוקאי מבין עניין אחרי שהאמא שרפה את הבנות שלה שבוע שעבר. "הם יגורו בדירה מרווחת ויסתירו את העוני שלהם. הם לא יספרו על מצוקות נפשיות". לצרפתים יש זהות, גם לעיתונאים. לאלו מהם שגרים בירושלים, יש, אני מניח, אישיות מצולקת. כבר למעלה משנה של זירות מוות, של שערי צדק ועין כרם ושל הר המנוחות, הר הזיתים והר הרצל. בין הרי הקברות נמצא הר אחד אדיש שהכל סובב סביבו – גם עליו יש קבר – לאלוהים. כשזה לא טרור זה רצח פנימי: צעירים מסוממים בהר חומה, אמא וילדיה. הכל הולך בעיר הזו. המוות כאן הוא נוסע באוטובוס, בתור ברמי לוי, קבצן שמתגורר בפנטהאוז בהולילנד. [את הצלקות, תודה ששאלתם, אוטמים בדיונים (אזריה כן או לא, עמונה כן או לא, ביבי כן או לא, סיגריה בבית עלמין כן או לא)].

אסור לדבר היום על מה שצריך לדבר אבל בסוף אנחנו בעלי זהויות. הקריירה, הדם והקהילה קובעים מי אנחנו, לא חופש הבחירה. אין מה לחפש מעבר כי לא היה מעבר. אפילו השחיתויות והשוחדים הם טריוויאלים להחריד: דיל בין ידיעות לרה"מ, סיגר, שמפניה או מנוי שנתי לגריינדר. שום דבר מרגש לא נמצא בחדרי החדרים – רק הסוד מפתה (מהי הפרשה? על מה הוא נחקר? אתה יודע? אתה יודע?). ברגע שזה מתגלה מתברר שהכוח מעוור. שאנשים חזקים נמשכים לאנשים חזקים. חשיפה בלעדית: אין כלום מתחת לחליפה ולתיק הלואי ויטון ששוויו 1000-2000 מנדלבליטים חדשים. בסך הכל משחקי פינים כנים להפליא: אותו פאלוס בפה ואותו פאלוס בלב.

המחשבה שיש משהו מעבר היא קללת התקווה שלנו: לריגוש, למשיח, לקטסטרופה וגאולה. מזהירים שהמדינה יורדת לטימיון, אבל היא לא. מזהירים שאנחנו בדור הגאולה, אבל אנחנו לא. לפיד הבין את זה והוא כבר לא מנסה להבטיח משהו חדש, אלא רק ביבי משופר. גם כחלון הבין שהדרך הנכונה היא פשוט לא להציב יעדים ("לא אמרתי שנוריד את מחירי הדירות"). ביבי כתב את הסיליבוס שהם למדו ממנו. 

אין שום דבר מעבר. יש את מי שאנחנו. יש ערבים ויהודים. יש חכמים וטיפשים, יש שפויים ויש ישראלים. יש מלחמה ויש ארץ צרה מלהכיל, יש זמן לכל ולכולם אין זמן, יש משכורת ויש אוברדראפט, יש חלום על דירה ויש דמי שכירות. יש לוויה בהר הרצל ויש את השאכטה שלאחריה.

ישראל היא לא אמריקה. הדרישה ללגליזציה כאן לא מגיעה מהחירות אלא מהמצוקה. אנשים מעשנים בחמת זעם כי הם חייבים לשחרר את המוח מהטקסטים, מהפוסטים, מהדיונים. כי זו הדרך היחידה לשכוח לטווח הקצר את הפתיל הקצר. העישון כאן הפך לצורך חיוני. הקנאביס – לחמצן. בארה"ב העישון מגיע כחלק מהחלום האמריקאי, אצלנו, כחלק מהסיוט של המציאות.

הסיוט האמיתי הוא בסוריה כך כולם מסכימים פתאום. למעלה משנתיים אני עוקב אחר המלחמה הזו ומנסה להבין למה האסימון נפל עכשיו? המעורבות של פוטין? תבוסת קלינטון? יש לזה הרבה סיבות (השמאל מנסה לפרוק את הפרדוקס בפילוסופיה שלו שלא מאפשר להאשים את העולם המוסלמי ומפיל את האחריות על אובמה, רומנטיקנים דתיים חושבים שזה הזמן להחזיר את התפילה לעניינים וימנים רוצים שישראל תשמש אור לגויים). אבל אולי החשובה שבסיבות היא שאיזה קופירייטר מוצלח במיוחד הצליח למצוא לנו מכנה משותף. נושא שעליו אין מחלוקת – רצח עם זה פויה. מרוב דיונים עקרים על חיילים שטופי אזריה אנחנו נאלצים למצוא אתנחתא בהסכמה על הקיטש של הסבל העם הסורי, מבלי שנבין, מבלי שנשאל, מבלי שנתהה, איך הגענו לנקודה הזו. מרוב שאנחנו מחפשים את המעבר, את צלם האדם, את הסוד, הפרשה החדשה שתרעיד את המדינה, הזהות הבלתי מוגדרת, ה'אני', המשמעות, הנמשל והמסר, אנחנו מפספסים את הגלוי לכל מי שעיניו ראשו: מה שקורה בסוריה לא התחיל בגלל אובמה ולא יסתיים בגללו. ולכן גם הבחירה בטראמפ היא בחירה בגלוי, במוחצן, בנתעב הנראה לעין ולא בנתעב הסמוי ממנה (קלינטון). היא בחירה ביש ולא באין.

אולי אם נתבונן ביש ולא נחפש לחתור תחתיו נראה שהוא לא כזה גרוע. אולי נראה שהמציאות בסך הכל סבירה יחסית לזוועות הקיום שליוו את בני האדם מאז ימי מסופוטומיה העליזים. נכון שהקולנוע נמצא בשפל, שהפקקים הורגים שאיכות השירות יורדת  ושאין כסף וזמן לנשום, אבל בסך הכל יש קרני אור בין מקשי ה-qwerty. המסכים שאנחנו מביטים בהם חוצצים בינינו לבין המציאות. המקלדות בינינו לבין האדמה הטובה. אם נחמוק מאורו של סטיב ג'ובס (עשור לאייפון) ונתבונן בעזרת אור השמש ופנסי הרחוב, נראה שעולם כמנהגו נוהג. נראה את עצמנו כפי שהננו, ואולי גם ננוחם, בתוך אבלי ציון והרי הקברות של ירושלים.