עדות מהשקט: משא העיתונאי בחשכת הלילה

איש לא ידע מה עובר על עיתונאי בימים הריקים שבין אייטם לאייטם, בשעות המתות שבהם הוא מתחיל לתהות על הצדקת קיומו בעולם ובנבכיו של החידלון המתפשט לנוכח הכישלון המסתמן. לכל אייטם, מוצלח ככל שיהיה, תאריך תפוגה. לכל הצלחה – תהום. המידע לא זורם, המקורות לא משתפים פעולה והמתחרים מכים ללא רחם.

אני כתב "צעיר" במונחי עולם התקשורת. נכנסתי אליו בגיל מאוחר יחסית (28) והתחלתי לעבוד כעיתונאי רק לפני כשנה. אני לא יודע אם כל הכתבים שותפים לתחושות שלי. ייתכן שהוותק והניסיון מקלים על ההתמודדות עם תקופות חשוכות. ייתכן שאם הייתי או אהיה עיתונאי טוב יותר לא אסבול מתקופות כאלה ואצטרך רק לבחור בין אייטמים שונים. ייתכן.

ייתכן גם שעיתונאים רבים מתמודדים עם מפחי נפש מזדמנים שכאלו. ייתכן שהם לא נוטים לדבר עליהם, מתוך העדפה ברורה להדגיש את הצדדים החיוביים של עבודתם. ייתכן גם שחלקם נוטלים תרופות פסיכיאטריות כדי להתמודד עם המתח והחרדה אך לא מספרים על כך. בכלל, עיתונאים, ואת זה למדתי מהניסיון הקצר שלי, נוטים לפאר את עצמם ולא להודות בכשלונם.

מתסמיני: הציפייה למהדורת החדשות של הערוצים הגדולים (2 ו-10). הפחד מפני השחלה של כתבים בכירים ממך, השיחה הבהולה מעורך בדסק שמספר לך על אייטם שעלה באתר מתחרה. שעות העבודה הרבות והעקרות שלא מניבות פרי. OCD, התקפי חרדה וזעם. דיכאון. מניה דיפרסיה. 

"גדול מרבן שמו", אמרו חכמי ישראל. זה נכון גם לעיתונאים. זהו מקצוע שהאגו הוא לא תוצר נלווה שלו (כמו פוליטיקה?) אלא עמוד התווך שלו. עיתונאי בנוי על השם שלו – ככל שהוא מוכר יותר הוא יקבל יותר אייטמים. כשהשם שלך לא מוכר, או לפחות שכך נדמה מהמציאות, מדובר במכה קשה, לפעמים אנושה, לאגו. את המכה הזו יכול לשקם רק אייטם אחר, טוב יותר, שישכיח את הצרות, עד שתהילתו תחלוף והן יחזרו.

החלל הנפשי הפנוי שבו פועלים עיתונאים הוא מקום אפל וחשוך. קשה לשתף בו עמיתים וקולגות, לפעמים גם את הקרובים ביותר ולפעמים גם להסביר אותו לעצמך. עיתונות הוא מקצוע טוטאלי ותאב כבוד. לכן עיתונאים מדגישים כתבות כ"פרסום ראשון", "בלעדי", "חשיפה". הם מסמנים טריטוריה, מדגישים שהם לפני כולם. כשהם נמצאים במקום האחרון אחרי כולם – הסימונים נעלמים.

אני לא יודע מי יקרא את השורות האלו כי זו רשימה שאני מפחד לפרסם כעיתונאי (ולכן אני לא משתף את הפוסט הזה בבלוג שלי). מפחד מהבוז של הקולגות ומהזעם של חלק מהם. הפחד הוא רגש שקיבלתי במהלך העבודה שלי ככתב. האחריות על כל מילה, הפחד משגיאה, מתבוסה בתחרות, הפחד מהיותך לא רלוונטי ומכך שלא יכבדו אותך הוא אדיר. זה פחד שמחדד אותך וגורם לך לבדוק כל עובדה ומילה בשבע עיניים, אבל גם חוצה את הגבול הנורמטיבי ומתחיל מתי שהוא להטריף את הדעת, לרדוף כצל. מחר הפחד ייעלם עם איזה אייטם טוב או חופשה בחו"ל, אבל הוא תמיד יישאר שם. לא יספרו עליו ולא יכתבו עליו, אבל הוא קשה ונכנס בין הסדקים.

על מצבתנו ייכתב: בלעדי – כך עיתונאים נראים כשאין להם סיפורים טובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s