מבוקש הקשר

פסל הזהב של ביביהו בכיכר רבין הוא מטאפורה נהדרת, אולי אפילו יותר מזו שאליה התכוון האומן איתי זלאיט. ההשוואה לפסלי ענק של דיקטטורים משופמים (ולהסרתם הדרמטית) מתבקשת. אבל הפסל מזכיר גם סימבול יהודי ישן וטוב – עגל הזהב.

לפי המסורת היהודית חטא העגל התרחש במעמד הר סיני. בני ישראל, אומה חדשה קרועת לב אך נושמת, ממתינים לקבלת התורה במדבר שהיום נשלט בחלקו על ידי דאעש ובחלקו על ידי מטיילים ישראלים אמיצים יותר ממני. ההמתנה מתארכת. משה עולה לפסגת ההר ונשאר שם במשך 40 יום. הלחץ על אהרון, האח, גובר. והפיתרון מגיע בדמותו של עגל זהב שמשמש לבני ישראל כמעין תחליף אל. למה עגל? כי בעולם העתיק הייתה להם סטייה קשה עם שוורים ועגלים כמייצגים פאלוס אלוהי מטורף (כך למשל נולדה הצורה של האות אל"ף בדפוס).

את אחד ההסברים המעניינים ביותר לחטא העגל ניתן למצוא בזוהר הקדוש, שיודע להפוך כל אירוע תנכ"י למטאפורה נהדרת. הזוהר מפרש את חטא העגל כרצון להסתמך על החושים, על המציאות הנגלית ונטולת הקשר. למעשה, פסל של אלוהים איננו טעות מוחלטת, הוא פשוט מייצג רק את ההיבט הנגלה של אלוהים ולא את הנסתר. כמו ניסיון לתפוס רק את גוף האדם ולא את הנפש שלו. הזוהר מסביר את החטא הזה גם על ידי ניתוח של המילה אלוהים. הוא מפצל את המילה הזו לשתי מילים נפרדות שמרכיבות אותה: "אלה" ו"מי". בתורה מתואר שכשבני ישראל ראו את העגל הם אמרו "אלה אלוהיך ישראל". המילה "אלה", מייצגת בעיני הזוהר הוויתור על עולם השאלה, המגולם במילה "מי". עולם השאלה הכרחי במגע מול האלוהים. ההכרה שאנחנו לא מבינים הכל, שמה שאנחנו רואים בכאן ועכשיו הוא רק חלק מהתמונה.

(צילום: מגד גוזני, מתוך כתבה באתר וואלה)

לכן, הפסל של ביבי שיצר זלאיט הוא מטאפורה נהדרת, כי חטא העגל חזר לחברה הישראלית ובגדול. זה לא שביבי הוא אלוהים ודיקטטור מטורף. הפרנויות מפני שלטון היחיד של הביביהו מוגזמות. מה שנכון הוא שהחברה הישראלית הפכה לחברה של "אלה". לחברה שממוקדת בהווה, בדיון העכשווי והנוכחי. בלי עבר ובלי עתיד.

עמונה חזרה לחיינו. גם שאלת המאחזים הבלתי חוקיים. שוב דיונים מפרכים פתלתלים משפטיים על איך פותרים את הבעיה, שאף אחד כבר לא זוכר איך היא נוצרה. אני זוכר את עמונה של 2006, את הפינוי הברוטאלי. אז המעשה היה חלק מדיון נרחב על שאלת פינוי השטחים, במיוחד לאור העובדה שהוא בוצע זמן לא רב אחרי ההתנתקות מגוש קטיף. היום, בעולמנו הנעדר זיכרון לטווח ארוך, הדיון מתנהל כמו יתר הדיונים: זורקים מושג לתוך זירה ריקה ומבקשים מהקהל להילחם עליה. אל תשאלו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, תשאלו רק מה יש כאן לפנינו. מה באת עלינו עכשיו עמונה? מה ההקשר? אין משא ומתן ואין מלחמה, אז תרדו מאיתנו. עברנו שנה של דקירות וקינוח בשריפת ענק, למה צריך עכשיו למות על קדושת הדיון?  

התמזל מזלי ואני חבר בכמה קבוצות וואטסאפ של ארגוני שמאל. אני אוהב את האינפורמציות שרצות שם. "דיווח פלסטיני על רט״ג (רשות הטבע והגנים) כנראה שמונעת קבורה בהלוויה עכשיו בבית הקברות באב אלרחמה בצמוד לעיר העתיקה", זוהי ההודעה האחרונה שנשלחה ב"עדכוני שטח ממזרח ירושלים". כשמה של הקבוצה כן היא – דיווחים אקראיים על הריסת בית בא-טור, חגיגות בסילוואן, ושאר פרטי מידע שלצופה מהצד נראים כמו פריים לא ברור ומטושטש שצולם בארץ רחוקה. גם פרשת אלאור עזריה שהחלה בעקבות פרסום סרטון שצולם בידי צלם "בצלם" היא כזו – פריים אחד קטוע מתוך הוויה שלמה. גם הדיון עליו הוא עקר. הוא מייצג רק את עצמו וקיים רק למען עצמו.

אנחנו מקיזים הרבה אנרגיה מהמוח שלנו בניסיון למצוא פיתרון לבעיות ישנות. אנחנו מונעים מתחושת דחף ובהילות למרות שהמצב הכללי בארץ הזו לא השתנה בצורה דרמטית במאה השנים האחרונות. יהודים וערבים נלחמים על אותה פיסת אדמה. גם בנושאים אחרים אנחנו דנים בלי הקשר – דת ומדינה, יחסי חוץ, ספורט. הכל מתנהל כמו לוח זמנים של עתירה לבג"ץ. ויכוח ראשוני שגווע. אחרי כמה שנים מגיעה "התשובה לעתירה" – והדיון מתלקח שוב. אחרי זה נפגשים ל"דיון בבית המשפט" בדמותה של עוד תקרית נטולת הקשר (ירי מרצועת עזה, תקיפת נער אתיופי על ידי שוטרים, אונס בבר) ומחכים בתקוות שווא ל"פסק הדין" הסופי.

החטא של בני ישראל היה שלא חיכו בסבלנות. לא יכלו לחכות כדי להצית את מדורת השבט סביב העגל הזהוב. הרצון בתחושת זהות, במגע עם המוכר והנראה לעין גרמו להם לזנוח את ההבנה שיש משהו שמעבר לתפיסה המוחשית שלהם. באופן דומה, פסלו של ביבי מייצג לא את שלטון הטיטאן מבלפור אלא את שלטון הפסלים באשר הוא. שלטון של המציאות הפיזית העכשווית על פני דיון מנומק ומעמיק. זהו העידן של ימינו. עידן של שלטון קוצר הרוח על פני אורך הרוח.