מסיבת הניצחון הסודית של דון טראמפ

"תעבירי לי את השמפנייה מל, אני צמא". מלניה התכופפה והרימה את הכוס מהשטיח ומילאה אותה. "אתה בטוח שלא שתית מספיק דון?", שאלה בחשש. הגבר העירום שמולה חייך. "סתמי ותוריד את השמלה כבר". החינוך הסלבי שקיבלה והשנים שבילתה עם הנשיא הנבחר לימדו אותה לציית. היא פשטה את השמלה הלבנה ונותרה עומדת בסט הלנדז'רי שקנה לה למקרה המופרך שינצחו: חזיית יהלומים של ויקטוריה סיקרט עם תחתונים זעירים תואמים. "עכשיו, אני רוצה להריח קצת את הציצים שלך", הוא ציווה עליה. היא כבר הכירה את הפקודה – עליה לשפוך על שדיה קצת אבקה לבנה ולהגיש אותם לפיו.

אחרי שסיים לקנח את אפו הוא נכנס להתקף צחוק שנמשך כמעט עשר דקות, יותר מהרגיל. כל היועצים שלו הצטרפו אליו. היו שם קרוב לעשרים גברים, רובם צעירים בשנות השלושים לחייהם, חלקם לבושים עדיין בחליפות וחלקם לובשים עניבות בלבד. הזונות שנשכרו בחיפזון לאירוע מיקמו את עצמן בהתאם לתנוחת גופם: כורעות למרגלותיהם, תלויות על צווארם, מענגות, אבל רק כרעש רקע. האורגזמה האמיתית הייתה על הספה במרכז, שם ישב הנשיא הנבחר. בשלב מסוים הצחוק הפך למעט היסטרי, כך חשבה מלניה. היה שם גם פחד ולא רק שמחה. פחד מהניצחון שאיש לא ציפה לו. פחד מארבע השנים הבאות. גם לבעלה, היא ידעה, מתגנבת לאט לאט המחשבה המצמיתה על מגורים הרחק מניו יורק שהוא כה אוהב, בתוך הבית הלבן המשמים מוקף במדשאות, במקום בבניינים.

אולי כהד למחשבותיה, השתררה דממה בחדר. התקף הצחוק גווע. הם היו שתויים, מסוממים, חרמנים, לאחר הקתרזיס המטורף שחווה, אולי הגדול ביותר שיחוו בחייהם. השעה הייתה 04:30 לפנות בוקר, והם סיימו שעתיים של חגיגות ושכרות חושים שהחלו אחרי התדריך של איש השירות החשאי. במהלך הלילה הם פרקו את כל המתח והמבוכה שחשו בשנה האחרונה, בעקבות החלטתם לתמוך באיש המוזר שהיה על הספה לצידה של היפהפיה הסלובנית ששכבה כעת כשראשה בין רגליו. הם לעגו ל"זקנה והזקן האימפוטנט", כפי שכינו את בני הזוג קלינטון. "החלום שלי זה לזיין את צ'לסי בחדר השינה של אובמה", צעק אחד היועצים הצעירים, וגרר את כולם להתקף צחוק נוסף.

אבל עכשיו הגיע דבר הנשיא הנבחר. פתאום לכולם היה ברור שעכשיו הגיע הזמן לשמוע את ה"Pink" כמו שהם קראו לו בינם לבין עצמם. “Speech”, אמר אחד מהם, וכולם חזרו אחריו. הם לא צעקו אלא לחשו, בעיקר בגלל יראתם מהאדם הלא צפוי שהם עבדו בשבילו.

הוא נעמד, עירום לחלוטין. איבר המין שלו תלוי מדולדל. הוא צעד קדימה למרכז החדר, בועט בדרכו בבקבוקי שמפניה ריקים ובמגשי אוכל. כל העיניים התבוננו בו. כל האוזניים היו כרויות. אפילו מל הרגישה שקורה כאן משהו מיוחד.

"אני רוצה להקריא לכם משהו", הוא הפתיע את כולם תוך שהוא מסמן לאחד מעוזריו להביא לו את האייפד שלו. "אלו הודעות שקיבלתי על דברים שאמרו פוליטיקאים מישראל. מישראל! מסתבר שהם פונים אלי ומבקשים שאני אתן להם לבנות בשטחים ולהעביר את השגרירות שלנו לירושלים", אמר בקול לועג.

הוא החל להקריא את ההודעות. בתחילה של חברי כנסת ואחר כך של ראשי רשויות ביהודה ושומרון ואנשי ציבור. הוא קרא אותן בטון של ילד שמבקש מאביו לקנות לו ממתק, מחקה את האנשים שאותם לא הכיר. "זוהי הזדמנות גדולה לישראל, לבנות בהיקף רחב בירושלים ולהבטיח את עתידה, וגם בניגוד לעבר, סיכוי להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים".

זה נמשך ככה קרוב לעשר דקות. הנוכחים בחדר נשנקו מצחוק. המראה של הגבר בן ה-70 שמקריא הודעות של פוליטיקאים שאת שמם לא הכירו היה סוריאליסטי. אחרי שסיים הוא זרק את האייפד וכמעט פגע במלניה. הוא הרים את אחת מכוסות השמפניה והציב אותה מתחת על שולחן זכוכית בסמוך אליו. "אתם רואים את השולחן הזה? זאת ישראל", הוא אמר כשהוא מתבונן בכל אחד מהם, מוודא שהם מבינים את כוונת דבריו. "הכוס הזו, זאת ירושלים. ציון". אחרי עוד סבב מבטים הוא אחז בזין שלו וכיוון אותו לכוס.

"וזה, זה מה שאני חושב עליהם", הוא צעק, והחל להשתין לתוך הכוס. המצב התודעתי שבו היה נתון מנע כל אפשרות לדיוק, והשתן ניתז על השולחן, השטיח שמתחתיו. הוא פגע בדפנות הכוס וגרם לה ליפול מעל השולחן. כולם שתקו והביטו בו בתדהמה. אפילו בשביל “Pink” זה היה יותר מדי. הוא סיים להשתין ועזב את הזין שלו, שהמשיך לטפטף על השטיח ועל הרגל שלו.

"למה אתם מחכים?" הוא צעק לעברם. "קדימה. אני רוצה שכל אחד יבחר לו את ה'ירושלים' שלו, יגיד מה היא וישתין עליה. קדימה!". הם הסתכלו אחד על השני בתדהמה. לאט לאט הם החלו למלא אחר הפקודה. אלו שעוד לבשו מכנסיים פתחו רוכסנים והיתר פשוט כיוונו את איברי המין שלהם לשולחן. אחד מהם ניסה לשים כוס על השולחן אבל נפגע על ידי זרם שתן של חברו. "היספנים", אמר אחד מהם בקול מהוסס והחל להשתין על השולחן. "שחורים", קרא אחר. לאט לאט הווליום עלה. "מוסלמים! ערבים! פוטין! Hilly Billies! בוסטון! ניויורקרים! ליברלים! מרקל! דה פאקינג טיימס! מארק צוקרברג! הקלינטונ'ס! וושינגטון! כורי פחם! טקססנים! קאובויוס! מֶכָּה! קונגרס! מהגרים! יהודים! כושים! התובע הכללי! אף בי פאקינג איי! מקסיקנים!". הנוכחים בחדר נכנסו לאקסטזה. הם צעקו שמות של אנשים מוכרים, תאגידים, ממשלות ומקומות. הם לא הבחינו בין דמוקרטים לרפובליקנים או בין אמריקאים לזרים. לאט לאט הם עברו לדמויות מסדרות וסרטים, Cartoons, קבוצות בייסבול ושחקני NBA, ובסוף  צעקו שמות של אנשים פרטיים שמוכרים רק להם.

טראמפ הביט בהם. מרוצה. כמוהם, גם הוא לא ידע מה העתיד צופן, אבל הוא האמין בכוח שלו לשלוט בהם, לגרום להם להאמין שהוא יודע לאן הוא הולך. לספק להם את האקסטזה שהם ידעו שרק הוא יכול לבנות. הוא חשב על כל האנשים שהצביעו לו, וכמה רחוקים הם נראו לו עכשיו. הכל התנקז מבחינתו לרגע הזה, למה שקורה בחדר הזה.

הוא השתיק שוב את כולם. הם התבוננו בו, דרוכים, משולהבים. הוא הביט לעבר מל. הסתכל לה בעיניים, ואמר: "שכחנו משהו. שכחנו את הדבר החשוב ביותר". הוא חיכה שהיא תשאל למי הוא מתכוון. היא ידעה את זה והעדיפה לשתוק. צמרמורת אחזה את גופה. לא בגלל הקור שפשט בגופה החשוף אלא בגלל הפחד שאחז בה פתאום.

"Come on, מל, אל תהיי לי וירג'יניה וולף פתאום", הוא הביט בה. "שכחנו משהו".

היא נכנעה. "את מי דון? את מי שכחנו?".

הוא הביט בה, בגופה המרהיב, בשדיה ובחזייתה הנוצצת.

"נשים".