בזכות שמעון הצדיק

את הנשיא טרומן לא הצלחתי למצוא. המכון שאליו הפנה אותי דובר האוניברסיטה העברית, ושנושא את שמו של אחד מפושעי המלחמה הגדולים בהיסטוריה, התחבא איפה שהוא בין הבונקרים המבוצרים שעל הר הצופים. תוך כדי הליכה, שכללה מעבר בחניונים תת קרקעיים וגרמי מדרגות סודיים, נזכרתי כמה אני שונא את הארכיטקטורה הידועה לשמצה של האוניברסיטה העברית. השמש החלה לשקוע ובנוסף לכל גם נהיה קר, ולא לבשתי שום דבר מלבד חולצת טריקו.

גם לא היה לי כוח לאייטם המטופש הזה. נאום של נשיא ממשלת איטליה, שבו אולי יתייחס להערה המטומטמת של איוב קרא שקשר בין רעידת האדמה בארץ היפה לבין ההחלטה המטומטמת של אונסקו על ירושלים. את המרמור האופייני לי שהתחזק מרגע לרגע שכחתי רק כשנזכרתי בקבוצת הוואטסאפ הנדירה "ברוסקטות במאירסדורף".

%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%90-%d7%90%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%93%d7%99%d7%a7

הימים ימי התואר הראשון שלי בספרות עברית. האירוע: כנס שקרי כלשהו של החוג לספרות עברית. המיקום: בניין מאירסדורף במתחם האוניברסיטה בהר הצופים שמשמש כמעין מלון בעבור אורחים רמי מעלה וכאתר לכנסים בתפאורת ערבי זמר בהפקת הערוץ הראשון. בהתאם למסורת, הונחו בסמוך לקירות מגשי כיבוש לא רעים בכלל, בטח לסטודנט עם הכנסה חודשית ממוצעת של 4,500 שקלים. בעודי בולס ובונה בצורה יסודית את כאב הבטן, אני מבחין בסטודנט, חבר, שידעתי שהוא לא אמור לנכוח בכנס. הוא היה לבוש בצורה מכובדת מאוד. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הוא היסס לרגע, ואז, כמו איתן מגבעת התחמושת, לא היסס לרגע, וסיפר לי על קבוצת וואטסאפ שבה מועבר מידע מחתרתי על שנערכים בבניין מאירסדורף, הסמוך לבניין הפקולטה למדעי הרוח שבה למדתי. חברי הקבוצה, כך סיפר, מעבירים מידע על הכיבוד שמוגש בכנסים שונים ומגוונים, ומי שרוצה, פשוט מחליף לבגדים מכובדים (שאותם הוא נושא תמיד בתיק), מגיע לאירוע, בולס כאוות נפשו וממשיך לשיעור "מגדר ואשכים: על מוטיב אונס החתולים הנימולים בשירה העברית בתקופת פרעות ת"ח ות"ט".

הכיבוד לנשיא איטליה, סרג'יו מטרלה, היה מרשים במיוחד. סושי, קישים, מגוון עוגות, יין לבן ופינת קפה. התעלמתי מכל החליפות ומכל הפבלו והג'ובאני שאכלו באלגנטיות וטחנתי בחיוך מפה לאוזן.

נשיא איטליה מסתבר, לא יודע אנגלית ולא שם זין על איוב קרא. ההמנון האיטלקי שנשמע כמו מסיבת סידור של אנשים עם קול גבוה מדי ובלי חוש קצב, לא שיפר את האווירה. ניצלתי את הזמן כדי להתחיל לקרוא את דו"ח המבקר האינסופי, שסיפר איך הממשלה הציונית ששחררה את העיר העתיקה בירושלים מסרה לידי חבורת אחשדרפנים חסרי מעוף, כולירות, רב הכותל, פקידים וכל אלו שסוגדים לאלת האימפוטנציה באשר היא שם, באשר היא כאן. חוץ מסרג'יו בעל שער השיבה, האירוע נוהל כמיטב המסורת האקדמית – אולם קטן, מחניק שלא הספיק להכיל את מאות האנשים שעמדו על הרגליים, טקס שמש"קית חינוך מתחילה בגדס"ר הבדואי יכולה להתעלות עליו והרבה נאומים ריקים ומטופשים של גברים פריבילגיים בחליפות.

ב

בדרך הבייתה, נזכרתי שאת הערב תכננתי לבלות עם גברים קצת פחות נאים מהאיטלקים, אך לא פחות פריבילגיים. צלצלתי בפעמון של קו 19 וירדתי בתחנת שמעון הצדיק לרגל הילולא שנערכה בכ"ט בתשרי. הדרך לקבר עברה בזירת פיגוע הירי האחרון בירושלים שביצע המחבל בעל השם הבלתי אפשרי מצבאח אבו צביח. הפיגוע שהחל ליד המטה הארצי ובאזור הרכבת הקלה הסתיים לא רחוק ממתחם הקבר, בשכונת שייח ג'ראח. בערב ההילולא, לא היה לכל זה זכר. ילד קקה צרפתי יהודי עם תספורת של לה פמיליה שאל אותי בדרך איפה הקבר, הסברתי לו איפה והלכתי אחריו לצד חרדים בחמישים גוונים של שחור: ברלסברים, חסידים, חרדים ספרדים, ילדים, נשים, מוזרים, חרד"לניקים, חסידי ברלנד ומשועממים נוספים. ממשלת ישראל ועיריית ירושלים לא הפקירו רק את הרובע היהודי. שכונת שייח ג'ראח היא מקום מוזנח עם מערכת תחבורה סדוקה. כל אזור הקבר שנמצא בלב השכונה והדרכים המובילות אליו, נחסמו על ידי המשטרה. מאות חרדים בלב שכונה חרדית מוקפים בכמה עשרות שוטרים. פריים אחד ותמצתנו חלק ניכר מהעיר.

לפני הכניסה ל"ציון" עצמו, נערכו משמאל לדרך עשרות שולחנות ארוכים ועליהם מפות ניילון לבנות. כל מחלקת החד"פ של אושר עד הייתה שם, ועליה מוטלים מתינו: שניצלים, סלטים ומיצים זולים. על הבמה, כיכב רב לא ידוע שקרא להתפלל לרפואתו של רב לא ידוע וטען שאם נתחזק ברוחניות הגשמיות שלו תתחזק אף היא. הקהל בלס ולא היה נראה שהוא מתעניין יותר מדי בהבלים שהושמעו במיקרופון.

אבל חוץ מזיבולי השכל, האווירה הייתה מדהימה. אחד הדברים שאני אוהב באירועים כאלו זה התאורה. בדרך כלל, גם אצל חרדים וגם אצל ערבים, התאורה מבוסס על פלורסנטים. אני לא יודע למה, אבל כשאירוע כזה מתרחש בלילה מתחת לאור העני של הפלורסנט, זה מעיר אותי. משהו בעוני, בדלות ואפילו במגוחכות של העניין, תפס אותי. קצת כי אני הגבר הפוסט פוסט שסוף סוף רואה טיפת חיים פרימטיבית ונאמנת לעצמה וזה מושך אותי, קצת פטישיזם בריא לכל מה שהוא יהודי, קצת קנאה וקצת רצון ללקט חומרים לבלוג.

וקצת ירושלים, שהיא חרדית וערבית יותר ממה שאני אהיה מוכן להודות אי פעם. אחרי שבלסתי קצת הלכתי לציון עצמו, שנמצא מתחת לרח' אבו בכר א סדיק. הריהוט עושה את הכל, פסנתר חשמלי בצידו השמאלי של המתחם, מכולות שאין להן שיעור, ברז ופינת לימוד חשוכה ומסתורית שהכניסה לתוכה כמה ילדים. ליד הציון עצמו, שאליו לא נכנסתי מחמת מחסור בכיפה, התענגתי על הניגונים של אמירת פרקי התהלים. האספלט חגג, הבלאגן חגג, מעין אורגזמה נינוחה יחסית של שלטי מודעות על סגולותיהם של צדיקים, אנשים שזהו הבילוי הלילי שלהם ואנוכי.

הצדיק איננו, אמר הקול במיקרופון. פסו אמונים. הזדהיתי. אפילו נשיא איטליה לא נראה לי כמו מישהו שבאמת יכול לשנות משהו. זיכרונות האוניברסיטה העברית נשטפו ממני ביחד עם הלגימה ממיץ התפוזים הזול והרגשתי לרגע שאני שוב אוהב את ירושלים.  לא יודע למה, אבל באותו ערב, הזדהיתי דווקא עם אלו שעדיין מאמינים בכוחו של הצדיק.

זכותו תגן עלינו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s