ספיידרמן, שלג, ירושלים

תמונה


ספיידרמן, 
AKA, איש העכביש, מנסות להיצמד לעובדות הביולוגיות הידועות לנו על עכבישים: הוא יכול להידבק לקירות ותקרות, יכול לירות קורי עכביש, הוא לבוש באדום וכחול והוא TEENAGE אמריקאי שמאוהב בנערה הבלונדינית היפה בשכבה. למרות שכל התכונות האלו שייכות ליצורים בעלי 8 רגליים, הרי שהכינוי "ספיידרמן" מחטיא את הזהות האמיתית של גיבור העל הזה.

 

כידוע, גיבורי העל של מרוול, ובכלל, גיבורי העל בעולם, אינם רק מנת חלקם של חבורת גיקים חובבי קומיקס (או במקרה של כותב שורות אלה, חבורת גיקים שמתעצלים לקנות את הקומיקס, ופשוט רואים תא הסרטים והסדרות ומבססים עליהם את הידע שלהם), אלא גם מעין מטפורה על המין האנושי. בטמן הוא הייצוג של הקפיטליזם הטהור, הגותי ובמפתיע, הטוב, שממרומי הטירה שלו פורש חסותו על העיר גותהאם ומציל את אנשיה מעצמם. סופרמן הוא העל אדם הנייטשאני, הרקולס, חציו אדם וחציו אל, שאמור להזכיר למין האנושי את הפוטנציאל הגלום בו. וספיידרמן, שנחשב בדרך כלל לאחיין הקטן והמצחיק של בטמן וסופרמן שני גיבורי העל הראשיים והמוכרים ביותר, גם הוא מהווה סמל של משהו. אבל בשביל להבין את זה צריך לחשוב על שלג ועל קופים.

 

מה הקשר בין שלג קופים וספיידרמן? במילה אחת – העיר. נתחיל בשלג: לא סתם בימים לבנים אלו, אתה מוצא את עצמך מזמזם "שלג על עירי" (ואז מגלה שאתה לא יודע שום דבר בשיר הזה חוץ מאת שלישיית המלים האלו, ואז אתה גם משחרר איזה בדיחה על השיר הזה וחושב כמה הוא חרוש, וכמה הכל חרוש ואתה ממש מתאמץ להגיד משהו חדש על השלג, משהו מקורי, אבחנה חדשה ולא רק זמזום אופורי אווילי על כמה השלג לבן, נערם נופל בפתיתים, זמזום שמגובה בצקצוקים על משק החשמל, ביבי, איך בא לי קיץ, איך בא לי עוד שלג, איך אין למעשה שום דבר שמתפספס בשלג כי שום דבר לא מספיק מעניין בשביל שנרצה לחזור בשבילו לשגרה ועוד). שלג – על עירי. לשלג יש איכות אורבנית יותר מאשר כפרית. כששלג נוגע בעיר הוא מיד פותח אצלנו, אצל הישראלים את עולם הדימויים העירוני שלנו. ומאיפה לקוח עולם דימויים מצומצם זה? נכון, מכל סרטי חג המולד שנעשו במכונת המוות לדימיון – הוליווד. כל פתית שנוגע בבניין הוא עוד תזכורת לכך שיש ערים בעולם, שבאופן מקרי רובן ממוקמות אי שם בגוש נאט"ו, שבהן יש הרבה שלג, ויש הרבה קומדיות רומנטיות, סיפורי אהבה שנגמרים ולא נגמרים. המכפלה בין שלג ועיר היא למעשה הפיכת העיר לעיר אירופאית. פאריז, ניו יורק, לונדון, ירושלים. פתאום חו"ל זה כאן. מרגש אותנו לראות את השלג מכסה מכוניות, בניינים, עצים בחצרות בתים, תמרורים ורמזורים. מרגש אותנו לא סתם לראות שלג, אלא לראות אותו על העיר, לראות איך העיר הזו, המוכרת כל כך, הופכת לפתע לממלכה קסומה, לכדור זכוכית מושלג, בו חלומות מתגשמים.

 

ולמה קופים? כי קופים אוהבים שלג? לא. כי קופים חיים בעיר? גם לא. כי קופים קוראים את הפוסט הזה? גם לא. התשובה לשאלה שאני טוויתי, היא שספיידרמן עושה לעיר מה ששלג עושה לה. הוא מנחית עליה משמעות אחרת, הופך אותה לדימוי למשהו אחר מהמוכר לנו. כשם שהמרבד הלבן הופך את העיר לדף נייר חלק עליו אפשר לרשום אגדות וחלומות, כך גם ספיידרמן רוקם על העיר רקע חדש והופך אותה למתחם אחר מהמוכר לנו.

 

שכן ספיידרמן הוא למעשה מנקימן, איש הקוף. מלבד העובדה שהוא יורה קורים ונדבק ודביק וקיטש בלתי נסבל, הרי שהתנועה של ספיידרמן במרחב העירוני זהה לחלוטין לתנועה של קופים ביער. הבניינים הם העצים, הקורים הם מעין חבלים או חתיכות עץ עליהן יכול ספיידרמן להיתלות כשהוא קופץ אינסטרומנט עירוני אחד לאחר. ספיידרמן הוא למעשה מוגלי, טרזן, איש היערות, הקוף האנושי, וזה עיקר כוחו. העיר, ועוד העיר בדגם הניו יורקי שלה, היא מקום שיש לו סקסיות קפיטליסטית ומטאלית. כבישים, בניינים אדירים, חלונות זכוכית, רכבים, מותגים, אנשים, חליפות, עקבים, כל אלו הם חלק מהעיר המוכרת לנו. אולם בעיר המודרנית (מונח שמוציא את ירושלים מחוץ לפוסט) יש גם מימד מנוכר וקר. ספיידרמן משנה את זה, הוא מציג לנו את העיר כג'ונגל, הן מבחינת התושבים המאכלסים אותה, אבל גם מבחינת האפשרויות שלה. העיר הופכת לגן חיות, לסוואנה. בה אנחנו מקפצים מבניין לבניין. בספיידרמן אנחנו הנמלים והוא הגורילה הגדולה ששולטת במרחב. איש הקוף הזה מציג לנו אפשרות אחרת בעיר, גם אפשרות של אכזריות חסרת גבולות (שכן הג'ונגל הוא מקום אכזרי) וגם אפשרות של משחקיות. העיר כמקום כיפי. פחות חשוב לנו מה קורה בתוך המשרד אלא חשוב לנו כיצד ניתן לקפוץ מהחלון של הבניין ל'אפמייר סטייט' ואז לטיימס סקוור.

 

שלג וספיידרמן, הם שני דברים שמשנים את התודעה שלנו לגבי עיר, הם לוקחים את המרחב הקיים והמוכר, ונותנים לו אפשרות קריאה אחרת, התרוממות מעל המציאות, ויצירת דימוי חדש על המרחב האורבני שלנו.

 

(הדברים נכתבים בהשראת השלג הירושלמי היפהפה, שנותן לירושלים פעם בשנה לצאת מתוך הבגדים הרגילים שלה, ולהצטחצח ככלה, להפוך מאישה זקנה, רדופת זכרונות ומבולבלבת, למלכה לבנה, יפה וטמירה. וגם לנו, האזרחים הקטנים של המקום הפסיכוטי הזה, אפשרות להרגיש פעם אחת, מרכז העולם, שווים, צחורים ולבנים, מחכים ומצפים לדימויים עצמיים חדשים). 

 

ספיידרמן, AKA, איש העכביש, מנסות להיצמד לעובדות הביולוגיות הידועות לנו על עכבישים: הוא יכול להידבק לקירות ותקרות, יכול לירות קורי עכביש, הוא לבוש באדום וכחול והוא TEENAGE אמריקאי שמאוהב בנערה הבלונדינית היפה בשכבה. למרות שכל התכונות האלו שייכות ליצורים בעלי 8 רגליים, הרי שהכינוי "ספיידרמן" מחטיא את הזהות האמיתית של גיבור העל הזה.

כידוע, גיבורי העל של מרוול, ובכלל, גיבורי העל בעולם, אינם רק מנת חלקם של חבורת גיקים חובבי קומיקס (או במקרה של כותב שורות אלה, חבורת גיקים שמתעצלים לקנות את הקומיקס, ופשוט רואים תא הסרטים והסדרות ומבססים עליהם את הידע שלהם), אלא גם מעין מטפורה על המין האנושי. בטמן הוא הייצוג של הקפיטליזם הטהור, הגותי ובמפתיע, הטוב, שממרומי הטירה שלו פורש חסותו על העיר גותהאם ומציל את אנשיה מעצמם. סופרמן הוא העל אדם הנייטשאני, הרקולס, חציו אדם וחציו אל, שאמור להזכיר למין האנושי את הפוטנציאל הגלום בו. וספיידרמן, שנחשב בדרך כלל לאחיין הקטן והמצחיק של בטמן וסופרמן שני גיבורי העל הראשיים והמוכרים ביותר, גם הוא מהווה סמל של משהו. אבל בשביל להבין את זה צריך לחשוב על שלג ועל קופים.

מה הקשר בין שלג קופים וספיידרמן? במילה אחת – העיר. נתחיל בשלג: לא סתם בימים לבנים אלו, אתה מוצא את עצמך מזמזם "שלג על עירי" (ואז מגלה שאתה לא יודע שום דבר בשיר הזה חוץ מאת שלישיית המלים האלו, ואז אתה גם משחרר איזה בדיחה על השיר הזה וחושב כמה הוא חרוש, וכמה הכל חרוש ואתה ממש מתאמץ להגיד משהו חדש על השלג, משהו מקורי, אבחנה חדשה ולא רק זמזום אופורי אווילי על כמה השלג לבן, נערם נופל בפתיתים, זמזום שמגובה בצקצוקים על משק החשמל, ביבי, איך בא לי קיץ, איך בא לי עוד שלג, איך אין למעשה שום דבר שמתפספס בשלג כי שום דבר לא מספיק מעניין בשביל שנרצה לחזור בשבילו לשגרה ועוד). שלג – על עירי. לשלג יש איכות אורבנית יותר מאשר כפרית. כששלג נוגע בעיר הוא מיד פותח אצלנו, אצל הישראלים את עולם הדימויים העירוני שלנו. ומאיפה לקוח עולם דימויים מצומצם זה? נכון, מכל סרטי חג המולד שנעשו במכונת המוות לדימיון – הוליווד. כל פתית שנוגע בבניין הוא עוד תזכורת לכך שיש ערים בעולם, שבאופן מקרי רובן ממוקמות אי שם בגוש נאט"ו, שבהן יש הרבה שלג, ויש הרבה קומדיות רומנטיות, סיפורי אהבה שנגמרים ולא נגמרים. המכפלה בין שלג ועיר היא למעשה הפיכת העיר לעיר אירופאית. פאריז, ניו יורק, לונדון, ירושלים. פתאום חו"ל זה כאן. מרגש אותנו לראות את השלג מכסה מכוניות, בניינים, עצים בחצרות בתים, תמרורים ורמזורים. מרגש אותנו לא סתם לראות שלג, אלא לראות אותו על העיר, לראות איך העיר הזו, המוכרת כל כך, הופכת לפתע לממלכה קסומה, לכדור זכוכית מושלג, בו חלומות מתגשמים.

ולמה קופים? כי קופים אוהבים שלג? לא. כי קופים חיים בעיר? גם לא. כי קופים קוראים את הפוסט הזה? גם לא. התשובה לשאלה שאני טוויתי, היא שספיידרמן עושה לעיר מה ששלג עושה לה. הוא מנחית עליה משמעות אחרת, הופך אותה לדימוי למשהו אחר מהמוכר לנו. כשם שהמרבד הלבן הופך את העיר לדף נייר חלק עליו אפשר לרשום אגדות וחלומות, כך גם ספיידרמן רוקם על העיר רקע חדש והופך אותה למתחם אחר מהמוכר לנו.

שכן ספיידרמן הוא למעשה מנקימן, איש הקוף. מלבד העובדה שהוא יורה קורים ונדבק ודביק וקיטש בלתי נסבל, הרי שהתנועה של ספיידרמן במרחב העירוני זהה לחלוטין לתנועה של קופים ביער. הבניינים הם העצים, הקורים הם מעין חבלים או חתיכות עץ עליהן יכול ספיידרמן להיתלות כשהוא קופץ אינסטרומנט עירוני אחד לאחר. ספיידרמן הוא למעשה מוגלי, טרזן, איש היערות, הקוף האנושי, וזה עיקר כוחו. העיר, ועוד העיר בדגם הניו יורקי שלה, היא מקום שיש לו סקסיות קפיטליסטית ומטאלית. כבישים, בניינים אדירים, חלונות זכוכית, רכבים, מותגים, אנשים, חליפות, עקבים, כל אלו הם חלק מהעיר המוכרת לנו. אולם בעיר המודרנית (מונח שמוציא את ירושלים מחוץ לפוסט) יש גם מימד מנוכר וקר. ספיידרמן משנה את זה, הוא מציג לנו את העיר כג'ונגל, הן מבחינת התושבים המאכלסים אותה, אבל גם מבחינת האפשרויות שלה. העיר הופכת לגן חיות, לסוואנה. בה אנחנו מקפצים מבניין לבניין. בספיידרמן אנחנו הנמלים והוא הגורילה הגדולה ששולטת במרחב. איש הקוף הזה מציג לנו אפשרות אחרת בעיר, גם אפשרות של אכזריות חסרת גבולות (שכן הג'ונגל הוא מקום אכזרי) וגם אפשרות של משחקיות. העיר כמקום כיפי. פחות חשוב לנו מה קורה בתוך המשרד אלא חשוב לנו כיצד ניתן לקפוץ מהחלון של הבניין ל'אפמייר סטייט' ואז לטיימס סקוור.

שלג וספיידרמן, הם שני דברים שמשנים את התודעה שלנו לגבי עיר, הם לוקחים את המרחב הקיים והמוכר, ונותנים לו אפשרות קריאה אחרת, התרוממות מעל המציאות, ויצירת דימוי חדש על המרחב האורבני שלנו.

(הדברים נכתבים בהשראת השלג הירושלמי היפהפה, שנותן לירושלים פעם בשנה לצאת מתוך הבגדים הרגילים שלה, ולהצטחצח ככלה, להפוך מאישה זקנה, רדופת זכרונות ומבולבלבת, למלכה לבנה, יפה וטמירה. וגם לנו, האזרחים הקטנים של המקום הפסיכוטי הזה, אפשרות להרגיש פעם אחת, מרכז העולם, שווים, צחורים ולבנים, מחכים ומצפים לדימויים עצמיים חדשים). 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s